המצווה הראשונה בסדר המצוות המוטלות על כל אב ביחס לבנו, היא מצוות ברית המילה. ביום השמיני מלידת הבן על האב להכניסו בברית המילה וכפי שנאמר: "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר" (בראשית י"ז, י"ב). אם היום השמיני הוא שבת, מצווה למול גם בשבת. לעומת זאת, מילה שנדחתה מסיבות רפואיות שונות אינה נערכת בשבת.

במשך כל שנותיו עד להיותו בן תשעים ותשע פעל אברהם אבינו גדולות ונצורות, הן בתחום הפרט, בהשיגו את האמונה בבורא עולם ואת קיום המצוות עוד בטרם נצטווה, והן בתחום הכלל, כשקירב רבים לבורא ולעבודתו. אך למרות כל אלו לא הושגה שלימותו אלא בזכות מצות מילה כפי שנאמר (בראשית י"ז, ב'): "התהלך לפני והיה תמים". רק באותה שעה נעשה אברהם אבינו שלם. השלימות הושגה בזכות המילה שמקרבת את האדם לבורא. מאז הוא גם נחשב כ"מתהלך לפני ה'".

במעמד ברית המילה אנו מברכים: "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". מצות המילה נקראת על שם אברהם, כי הוא זה שקיימה לראשונה בצווי ה', ובזאת הטביע בצאצאיו את חותם השלימות.

כשם שאברהם לא הגיע לשלימות אלא על ידי מצוה זו, כך מצווים גם אנו להכניס את בנינו לברית זו, שמהווה פתיחה לכל שאר המצוות המוטלות על האב. בראש מצוות אלו קיימת הדאגה לחינוך הבן בעודו רך בשנים באוירה של קדושה.

פעולת המילה נקראת ברית, בהיותה "אות ברית" החתומה ומוטבעת בבשרנו, כביטוי לקשר שבין עם ישראל לקב"ה. שלוש מצוות בתורה נקראו 'אות': ברית מילה, שבת ותפילין, וכולן מקשרות את האדם לבוראו בברית נצח.

הקב''ה לא ברא את האדם מהול מכיוון שרצה לתת לו את האפשרות להגיע בעצמו לשלמות. וכך גם ברוחניות: על האדם לעבד את תכונותיו הגולמיות ולמרק את חסרונותיו, וכך יגיע לשלמות הנכספת. רמז לכך מצאנו בפסוק (בראשית ב', ג'): "אשר ברא אלקים לעשות", הקב"ה ברא את העולם, אך השאיר בו מקום לעשייה, להשלמה.

מהות מצות מילה מכריזה על התעלות מעל הטבע. האדם נולד ערל, אך עליו לנתק עצמו ממסלול זה ולהתעלות למסלול העל-טבעי המקודש. מצות מילה מחדשת שעל האדם לשבור את מסגרות הטבע המאיימות על שלימותו ולעבוד את בוראו מתוך מגמה חדשה ושלמה.

עניינה של המילה הוא, כאמור, התעלות מעל גדרי הטבע, ואף זמנה רומז לכך. העולם הזה, עולם הטבע, מסומל במספר שבע. אלו הם ששת הימים שבהם ברא הקב"ה תבל ומלואה, והשביעי שבו הוא נח מכל מלאכתו. מצות המילה רומזת שהיא נמצאת מעל עולם הטבע, לכן יאה לה המספר שמעל שבע, הוא המספר שמונה.

מצוות המילה נוהגת בכל שעות היום, מהנץ החמה ועד שקיעתה, כמו שנאמר (ויקרא י"ב, ג'): "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" – יש למול דווקא בשעות היום, אך משתדלים לקיימה כבר בשעות הבוקר.

הברית מבוצעת על ידי מוהל מומחה.

ראוי לערוך את הברית במעמד עשרה אנשים, אולם אם אין עשרה, אין הדבר מעכב את קיום המצווה.

לאחר המילה מברכים על היין, ומעניקים שם לרך הנולד. בתפילה הנאמרת בסוף הברית, מברכים את התינוק: "זה הקטון גדול יהיה, כשם שנכנס לברית כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים". הכניסה לברית היא הצעד הראשון במסע הארוך של בניית עולמו של הילד ושל הפיכת הרך הנולד למקור ברכה לו עצמו ולעולם כולו.

יש לערוך גם סעודת מצווה לאחר הברית. בסעודה זו מראים אבי הבן והמשפחה כולה את שמחתם על העובדה שמצטרף עתה חייל ללגיונו של מלך מלכי המלכים. אברהם אבינו ערך משתה גדול לציון היכנסו של יצחק בברית, כפי שנאמר בתורה (בראשית כ"ח, א'): "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק". קיים ערך רב לסעודת הברית כי היא מכריזה על העובדה שאנו מקיימים מצוה זו בשמחה, כי אנו שמחים להימנות על עובדי ה' המקיימים את ציוויו בשמחת לב.

מסורת בידינו שאליהו הנביא נוטל חלק בכל ברית. מדוע מגיע אליהו הנביא לכל ברית מילה?

כאשר נרדף אליהו על ידי איזבל על שהרג את נביאי הבעל, קיטרג הנביא על העם באומרו (מלכים א', י"ט, י'): "כי עזבו בריתך". אמר לו הקב"ה: חייך, שאני פוקד עליך לבוא ולהתייצב בכל מקום ובכל שעה, שבהם עתיד עם ישראל לכרות עמי ברית מחודשת, ותווכח שהם לא עזבו את בריתי. אליהו הנביא הוא עד בלתי נראה בכל ברית מילה, המהווה חידוש של הברית בין העם לבוראו. ומכאן המנהג להניח בברית "כסא של אליהו", כאילו אנו מכינים מקום מזומן לאליהו מלאך הברית.