התורה, כשמה כן היא: הוראה לאדם, הנחיה לדרך החיים. היא מלמדת אותו בכל עת את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה. בתורה יש 613 (תרי"ג) מצוות הפרוסות על כל תחומי החיים ומקיפות את ההוויה כולה. בכל מצב ובכל מישור ניתן לפגוש את מצוות התורה המדריכות ומכוונות את דרכנו.

מקובל לחלק את המצוות לשתי קבוצות עיקריות מצוות 'עשה' ומצוות 'לא תעשה'. בתורה 248 (רמ"ח) מצוות "עשה" – שהאדם חייב לעשותם. מצוות אלו הם כנגד רמ"ח האיברים שבגוף האדם, לרמוז לנו כי כל איברי האדם מצווים לעשות את רצונו של יוצר האדם.

מצויות בה גם 365 (שס"ה) מצוות "לא תעשה" – שהאדם חייב להימנע מלעשותן. מצוות אלו הם כנגד שס"ה הגידים שבגוף האדם, לרמוז לנו כי כל גופו של האדם משתתף במילוי רצון קונו, ואל לו לעבור על אף אחד מאיסורי התורה. 365 הוא גם מספר הימים בשנת החמה, ללמדנו כי החובה לציית למצוות התורה קיימת בכל ימות השנה, בכל עת ובכל שעה.

התפקיד האנושי עלי אדמות הוא לקשור ולחבר בין 613 חלקי הגוף לבין 613 חלקי הנשמה. למען מטרה זו קיבלנו מהבורא 613 "תרגילים" - את תרי"ג (613) המצוות.

חלק מתרי"ג המצוות מוגדרות כמצוות "שבין אדם למקום", הן המצוות שבין האדם לבוראו, וחלק הן מצוות "שבין אדם לחברו" - מצוות הבאות להסדיר את מערכת היחסים בחברה. מקובל לומר כי הלוח הימני בשני לוחות הברית עוסק במצוות שבין אדם למקום, ואילו הלוח השמאלי עוסק במצוות שבין אדם לחברו. מספר פעמים מוזכרים לוחות הברית בכתיב חסר: "לחת" - ולא לוחות, ללמדנו כי שני הלוחות - אחד הם, אין להפריד בין המצוות הנוגעות לה' לבין המצוות הנוגעות לזולת, כולן ניתנו בסיני.

חלוקה נוספת שניתן לחלק בה את תרי"ג המצוות היא החלוקה בין המצוות ה"שכליות" - הן המצוות שאדם מבין בשכלו את הסיבה לקיומן, לבין המצוות ה"שמעיות" - הן המצוות שאין אנו יודעים את טעמן, ואנו מקיימים אותן אך ורק מכוח הכרזת "נעשה ונשמע" שהכרזנו במעמד מתן תורה. המצוות ה"שכליות" - הנקראות גם "משפטים" - ביניהן נמנות מצוות כיבוד אב ואם, ברכת המזון, השבת אבידה, נתינת צדקה ועוד. בין המצוות ה"שמעיות" נמנות מצוות שעטנז, פרה אדומה, איסור בשר בחלב, דיני טומאה וטהרה ועוד.

בסיום הברית שכרת הקב"ה עם ישראל במתן תורה, נאמר (ויקרא כ"ו, מ"ו): "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה". "חוקים" – אלו המצוות ה"שמעיות", "משפטים" - אלו המצוות ה"שכליות", "תורות" – אלו התורה שבכתב והתורה שבעל פה.

תרי"ג המצוות כוללות גם מצוות שאינן נוהגות בכל מקום או בכל אדם. לדוגמה, יש מצוות התלויות בארץ, שאותן מקיימים בארץ ישראל בלבד והן אינן נוהגות בחוץ לארץ. יש מצוות הנוגעות לעבודת בית המקדש, ועל כן אין הן נוהגות לאחר חורבן הבית. וכן יש מצוות המיועדות לכהנים בלבד. יש מצוות שעיקר קיומן מוטל על נשים, כמו הלכות נידה.

החיבורים הראשונים שריכזו את כל תרי"ג המצוות נערכו מאות שנים לאחר חתימת התלמוד, בתקופת הגאונים. מניין המצוות הקדום ביותר נמצא בהקדמה לספר "הלכות גדולות". חיבור זה סלל את הדרך לרבים ממוני המצוות שבאו אחריו. חיבור נוסף המתייחס למניין המצוות נערך בידי רבי סעדיה גאון. לאחר מכן נכתבו חיבורים נוספים על מניין המצוות, שהידועים שבהם הם: ספר המצוות של הרמב"ם, ספר מצוות גדול, ספר מצוות קטן, ספר החינוך ועוד.

היות שאין אדם בעולם המסוגל לקיים את כל תרי"ג המצוות, שהרי, כאמור, לא כל המצוות נוהגות בכל מקום ובכל אדם, לא נותר לנו אלא לקבוע עתים לתורה ולעסוק בלימוד מצוותיה, ולימוד זה נחשב לנו כאילו קיימנו את כל המצוות. לימוד המצוות והעיון בהלכותיהן, נחשב כקיומן למי שנבצר ממנו לקיים אותן בפועל.

קיימת דרך נוספת להשלמת כל תרי"ג המצוות, והיא מתבססת על הערבות ההדדית, וכפי שנאמר (מסכת שבועות דף ל"ט, א'): "כל ישראל ערבים זה בזה". מסיבה זו ייתכן שראובן ייענש בעוונו של שמעון, משום שלא עשה די כדי למונעו מלחטוא. עיקרון זה פועל גם כשחלק מהעם מקיים מצווה מסויימת, הרי שזכות המצווה עומדת גם לשאר חלקי העם. נמצא שהכהנים מקיימים את המצוות המיוחדות להם, בעלי השדות העוסקים במצוות התלויות בארץ, תלמידי החכמים שוקדים על לימוד התורה, בעלי הממון מרבים בצדקה ובגמילות חסדים – ובסך הכול מקיימים כל חלקי העם ביחד את כל תרי"ג המצוות. כל אדם המשתדל במצווה מסויימת, ידע שבזאת הוא מזכה את העם כולו.

עיקרון זה נרמז בפסוק (דברים ל"ג, ד'): "תורה ציווה לנו משה" - כיצד ניתן לקיים את ציוויי התורה בשלמות? התשובה נמצאת בהמשך הפסוק: "מורשה קהילת יעקב" - אם כל העם מתקהל ומתלכד יחד, אזי האומה מקיימת ביחד את המורשה שקיבל משה בהר סיני.

המצוות הן ביטוי לאמונה בבורא ולהכרת הטובה כלפיו. מטרתן לבטא את האמונה שבלב, להעלות את הנשמה ולרומם את הנפש. השגת מטרה זו תיתכן רק על ידי פעולות מעשיות. טעם הדבר הוא שרגש ערטילאי שאינו בא לידי ביטוי במעשים, הינו חסר קיום ממושך. גם מי שיש בלבו אהבה לה' יתברך, אין אהבתו שלימה כל עוד לא באה לידי ביטוי במעשים.

מצוות התורה דומות לחבל שמעלים בו אדם מתחתיתו של בור. המצוות מעלות את האדם מעולמנו, הוא העולם השפל, אל העולם העליון. המצוות הן טיהור האדם מהגשמיות וזיכוכו.

התורה מגלה לנו את טעמן הגלוי של המצוות: "ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוקיכם" (במדבר ט"ו, מ'), וכן נאמר: "והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני" (ויקרא י"א, מ"ד). אדם המקיים את המצוות, מקדש את טבעו, מטהר את יצריו ומכוון את יישותו אל אלוקיו.

בתרי"ג המצוות כלולות הוראות לנושאי המשרות הרמות: מלך, שופט וכהן, וגם הוראות לכל אדם מישראל מעת שנכנס לעול המצוות ועד יומו האחרון עלי אדמות. התורה מלמדת כיצד לנהוג במקדש ובמשכן, ויש בה גם מצוות הנוהגות במעונו הפרטי. המצוות אינן משמשות כתוספת בצד החיים, אלא הן הוראות המלמדות אותנו כיצד לחיות על פי רצון ה'.

יתמה מאן דהו: כיצד ניתן לעמוד ב"נטל" זה? אולם אנו יודעים מן הנסיון שדוקא המצוות הופכות את החיים למלאי תוכן וענין. אתגרים ועימם נצחונות הם מנת חלקו של כל יהודי המקיים את צו התורה: "ובחרת בחיים" (דברים ל', י"ט). חיי מצוות הם החיים בה"א הידיעה.