חכמינו התקינו לקרוא בשבעת השבועות שאחרי תשעה באב שבע הפטרות המכילות דברי נחמה לישראל מאבלם הכבד על חורבן המקדש וירושלים. שבע הפטרות אלו נקראות "שבעה דנחמתא", שבע נחמות.

הוראה זו מעבירה אותנו מאווירת היגון האופפת את בית ישראל בשבועות של "בין המצרים", לאווירת עידוד ונוחם. ענני התוגה כמו נעלמים, ומפנים הם מקום לתחושות תקווה. יבואו ימים טובים לישראל ויש להערך לקראתם.

צועדים אנו בעקבות ישעיה הנביא הפונה לאבלי ציון וירושלים בקריאה:

"התעוררי התעוררי, קומי ירושלים, אשר שתית מיד ה' את כוס חמתו... הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה... ושמתיה ביד מוניך" (נ"ז, י"ז-כ"ג).

הנביא קורא להתנער מן ההתפלשות בעפר האבל ולהתעודד באמונה שכשם שנבואות הפורענות התקיימו במלואן, כך תתקיימנה גם נבואות הנחמה.

נחום הנביא קורא: "לא תקום פעמיים צרה... לא אענך עוד" (א', ט'-י"ב). הוא מבטיח בשם ה' כי הצרה שהיתה תחלוף, ויש מקום לתקווה שמכאן ואילך ישתפר המצב עד לבלי הכר.

יתרה מזו, לא זו בלבד שמובטחים אנו שיושלם החסר במלואו, אלא שנביאי האמת הודיעונו שהטובה המצפה לנו תגדל בהרבה ביחס לצרות. לא זו בלבד שעם ישראל ישוב לאיתנו, אלא שהטובה שתושפע עליו תגדל מעבר לכל ההשגות האנושיות. מתוך דבקות באמונה זו שואבים אנו עידוד ותקווה לעתיד הטוב הצפוי לנו.

זוהי הנחמה שבפי ירמיהו הנביא אל רחל המבכה על בניה וממאנת להינחם: "כה אמר ה', מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה... ויש תקוה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם" (ל"א, ט"ו-ט"ז).

בולטים הדברים בתשעה באב עצמו, שהוא יום של עצב, אך חז"ל העידו שבו נולד המשיח. הגאולה והישועה טמונות בעצם החורבן. בעצם מהות היום טמון גרעין של טוב ושל שמחה. גם ממעמקי הצרות בוקעת בשורת הנחמה הגדולה שאנו מצפים לה וכמהים לקראתה.

נחמתו של הקב"ה שונה במהותה מכל צורות הנחמה המצויות בעולמנו. במסגרת עולמנו עשויה נחמה לשפר את המצב רק מכאן ולהבא, ואילו הנחמה שתבוא מידו הגדולה והרחבה של הקב"ה, תשנה את המצב גם למפרע. אמנם במצבנו כיום איננו מסוגלים לקלוט כיצד תיתכן תופעה כזו, אך לעתיד לבוא נתעלה ונתרומם אל מחוץ למסגרות הטבע, ואז נבחין שגם מה שהיה נראה כדין, לא היה אלא רחמים וחסד. נגלה שבעצם החורבן מונח גרעין הישועה.