ר. אלמנה צעירה, עמדה להינשא בשנית עם אלמן טרי המטופל בילדים. בפגישת הכרות שערכה   עם הילדים הם שוחחו על חסרונה העצום של האם. הילד הבוגר מבניהם הביע שמחה על בואה למשפחה: "סוף סוף תהיה לנו אימא שתשגיח עלינו בגינה, ובחושך תקרא לנו לחזור הביתה!" הוא סיפר בגעגועים על תקופה בלתי נשכחת בה היו נוהגים לאכול את ארוחת הערב עם אימא בגינה: אימא השגיחה עלינו חזק, ועם החשיכה קראה לנו לשוב הביתה. לא רצינו בכלל לעלות, תמיד היינו מנסים להתעכב עוד, אך אימא מיהרה את כולם ודרשה לחזור מיד.

    אימא הייתה חולה מאד. ותוך זמן קצר נפטרה. כשקמנו מה-'שבעה'  הבית היה ריק, בית בלי אימא הוא ריק. לפחות התנחמנו שנוכל לשהות בגינה ללא הגבלה... כשירדנו לגינה שיחקנו לבד, אימא לא הייתה שם, על הספסל, ואף אחד לא קרא לנו לחזור הביתה .עם רדת החשיכה הבטנו  בילדים כולם שנקראים לשוב עם אמם, ריחמנו עליהם, הם מוכרחים לשוב , אנחנו יכולים לשחק כמה שאנו רוצים!  אבל בסוף היינו לבד. פחדנו שיקרה לנו משהו ואיש לא ישמור עלינו.  בבדידותנו בחושך הרגשנו את טעמה המר של היתמות. תמיד רצינו להמשיך לשחק בחושך, אבל עכשיו זה היה מאד עצוב, מאז אנחנו לא אוהבים בכלל לשחק בגינה.      מעכשיו את תבואי אתנו לגינה ובחושך תקראי לנו לחזור, נכון?" (מפי בעלת המעשה)

 "וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה...וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא להשם אלוקיכם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וַיֹּאמֶר לָהֶם: לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת השם הִיא מָעֻזְּכֶם." (נחמיה ח' ט') 

באיזה יום עסקינן? מבאר רש"י: "היום קדוש" - כי יום ראש השנה הוא! "כי בוכים כל העם" - מפני שלא קיימו התורה כראוי!". כן מבאר שם ה"מצודת דוד" את המילים: "לכל העם" - הם אמרו לכל העם הלא היום קדוש הוא להשם כי ראש השנה הוא ואין מהראוי להתאבל ולבכות בו!".

           יש להתבונן בפשר הדברים: היום, הוא 'ראש השנה' שהוא "יום הדין" יום המשפט לכל באי עולם. עזרא הסופר מקריא לעם פסוקים המתארים את עיצומו של יום, למשמע הדברים העם בוכה! ומדוע? מבאר רש"י: " שלא קיימו התורה כראוי" כלומר, חוטאים היו!  למה לא לבכות ? וכי ניתן לאכול משמנים לשתות ממתקים, כשחרב המשפט על צווארם?!       

 כדי ליישב זאת עלינו להתבונן ברקע שנאמרו הדברים: הימים – ימי שיבת ציון של עזרא ונחמיה. עשרות שנים חלפו מאז הדהדה ברמה קריאתו של כורש מלך פרס לגולי בבל: "מי בכם מכל עמו, יהי ה' עמו ויעל לירושלים" (עזרא א', ג'), ולקול קריאתו נקבצו ועלו לירושלים ראשוני העולים בהנהגתם של זרובבל ויהושע. כמות האנשים שעלו הייתה מועטה מאד, בס"ה כארבע רבבות! (עזרא ב', ס"ד) המציאות  בארץ הייתה קשה , הן מבחינה כלכלית, שהיו בה שנות בצורת, והן מבחינה ביטחונית. אך יותר מכך הייתה הדרדרות רוחנית קשה, העם היושב בציון החל לפרוק עול תורה ומצוות. חללו את השבת בפרסיה, ונשאו  בנישואי תערובת, המצב הכללי היה בכי רע.

נוכח מציאות מרה זו קמה מנהיגות חדשה בראשות עזרא ונחמיה, והחלה לזקוף את קומתם של בני ישראל.

מפעלו הראשון של נחמיה התמקד  בבניין חומת ירושלים. כפי הנאמר: "לכו ונבנה את חומות ירושלים ולא נהיה עוד חרפה" (נחמיה ה', י"ז). אך  עזרא ונחמיה ידעו היטב שבבניין החומות לא נסתיים אלא השלב הראשון של זקיפת הקומה הפיזית ולפניהם ניצבת עדיין המשימה העיקרית – זקיפת קומתה הרוחנית של האומה.

לפיכך הם מכנסים את כל ישראל לירושלים בראש השנה – חמישה ימים בלבד לאחר סיום בניין החומה, עזרא הכהן עולה על מגדל עץ אחר הוכן לדבר" (נחמיה ח', ב') וקורא באוזני העם "מן האור ועד מחצית היום" מספר התורה שבידו.

דברי התורה חודרים ללב העם ומעוררים אותו לתגובה נסערת עד שרבים הנאספים פורצים בבכי בראותם עד כמה רחקו מהתורה ומצוותיה. לכאורה  בכיה זו עדות להצלחתם של עזרא ונחמיה לעורר את לב העם, ולקרבו אל אביו שבשמים. אך הם לא רואים זאת בעין טובה. אלא הם מורים לעם להפסיק מידית עם הבכי והאבל, ומורים להם לאכול ולשמוח.

עזרא ונחמיה אינם מתעלמים מחטאי העם, ואינם מטשטשים את חומרת המציאות בה הוא שרוי. אך יודעים הם שדווקא העצבות המרה עלולה להביא את העם לייאוש מעצמו וממילא לחוסר יכולת להיחלץ ממצבו.

רבינו  סעדיה גאון בפירושו לספר עזרא ונחמיה, הסיק מפסוקים אלו הלכה למעשה שאסור להתענות בראש השנה. וכך אכן נפסק הלכה למעשה בשולחן ערוך אורח חיים בסימן תקצ"ז: "אוכלים ושותים ושמחים ואין מתעניין בראש השנה". ומוסיף המשנה ברורה: "אף שהוא "יום הדין", מכל מקום מצוה של: "ושמחת בחגך" שייך גם בו שגם הוא בכלל חג וכו' "

אך השאלה עדיין במקומה עומדת: כיצד ניתן לשמוח ביום הדין?  נראה לומר שיסוד השמחה נעוץ  בנאמר בפסוק:  " יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם, וְתָגֵל הָאָרֶץ; יִרְעַם הַיָּם, וּמְלֹאוֹ.יַעֲלֹז שָׂדַי, וְכָל-אֲשֶׁר-בּוֹ; אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי השם כִּי בָא לִשְׁפּוֹט אֶת הָאָרֶץ (תהילים צ"ו) יש סדר בעולם! העולם זקוק לסדר ומסגרת. ההפקרות הורסת את האנושות והורסת את העולם בבחינת: "אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג' ב') גם ילד השובב ביותר מבקש גבולות!  הילד היתום הביע את החסר דווקא בהעדר החוק והסדר. הוא התגעגע למסגרת של משמעת. גם נפשו הרכה הבינה שרק כך יחוש מוגן ובטוח.  כך העולם כולו, על החי והצומח זועק אל ריבונו: "שפוט את הארץ". וכשבא הקב"ה לשפוט את העולם, אזי העולם חוזר למקורו ולייעודו. והשמחה פורצת בכול העולמות. לכן יום הדין הוא בבחינת :"חֶדְוַת השם הִיא מָעֻזְּכֶם".

בשולי הדברים נקודה נוספת ניתן ללמוד מהוראתם של עזרא ונחמיה, נאמר שם בפסוק :  "אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ"  על מי מדובר?  מבאר רש"י: ""לאין נכון לו" - לעני שאין מזומן לו מאכלו".  כלומר, כדי שאכילת המשמנים ושתיית הממתקים יתקיימו בקדושה ובטהרה ולא יהפכו: ל"שמחת כרסו" כדברי הרמב"ם בהלכות יום טוב (ו', י"ח) יש לעורר את מידת החסד ולשתף בשמחת האכילה גם את העניים ומרי הנפש. לפיכך מדגישים עזרא ונחמיה – "וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ" – ודווקא בכך יתגלה "כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ", ושמחתכם שמחת קודש היא. כאשר ביום זה היהודי שם לב למצוקת רעהו ומשמחו, אז מובטח הוא מה שנאמר בחז"ל: "אמר הקב"ה: אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך".

יהי רצון שנזכה לראות בגילוי מלכות שמים בעולם. ונזכה שתכלה שנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה. שנה טובה ומתוקה.

מוקדש לע"נ ידידי היקר באדם, הרב יאיר דימנטמן זצ"ל. בן ידידי היקרים יבדלו לחיים טובים הרב ישעיהו ואסתר הי"ו. יאיר, היה איש יקר ואהוב , איש חסד, איש  מלא באהבת ישראל.  עמל בתורה מתוך ייסורים קשים ונוראים, התייסר והזדכך במשך שלוש שנים תמימות. לאורך  תקופת מחלתו זכה לזכות את הרבים בריבוי תורה, תפילה, וחסד. רבבות תפילות ושעות של תורה נזקפו לזכותו.  אמש נשמתו הטהורה והמזוככת  עלתה לגנזי מרומים. ת.נ.צ.ב.ה.