ראש השנה שנת ב' אלפים מ"ח

שרה נפקדה בגיל תשעים כנאמר: "וה' פקד את שרה כאשר אמר" (בראשית כ"א, א').

קרוב ה' לבני אנוש, ומדי שנה הוא "פוקד" אותם ומחדש את עתידם.

קרוב היה ה' לשרה, ואוזניו קשובות למאוויי נפשה. גם אברהם וגם שרה צחקו לשמע הבשורה כי עקרה בת תשעים תלד בן. אולם עד מהרה נאלצה שרה להודות: "צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי".

באמצה את הרך הנולד אל לבה, אמרה (בראשית כ"א, ז'): "מי מלל לאברהם, היניקה בנים שרה". אף אחד לא מילל. רק ברצון ה' "ילדתי בן לזקוניו".

בשוויון נפש סבלה שרה את צחוקם של בני דורה. במיעוט שכלם ובקוצר השגתם צחקו לצד הגשמי, ולא ראו ולא ידעו את הצד האלוקי. כך נגזר, שיהיה כל העולם צוחק ולועג לזרעה של שרה, והוא ממשיך להצחיק את כל העולם הנפעם, הניצב מולו. עם כל קטנותו הריהו נושא את נצח ההישרדות ואת ההבטחות הגדולות.

יצחק - כך נקרא הילד. העולם צוחק ליצחק החלש, ויצחק סובל את צחוק הלעג של אנשי סביבתו. הוא שוחק למומחים המנסים ללחום באמצעיהם הגשמיים לאורך כל הדורות מול גבורות ה'. גם (תהלים ב', ד') "יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו".

שרה, האם השמחה, שנפקדה לעת בלותה, מדובבת אותנו בראש השנה: האמינו באלוקים, הביעו לפניו את מאוויי לבכם הנסתרים ביותר, וצפו לישועתו. צפו וחכו במשך שנים ועשרות שנים, ואפילו כל חייכם, למילוי משאלותיכם. אלוקים שומר אתכם, את בניכם ואת בתיכם. בעריסת ילדכם הוא מגלה את כבוד מלכותו. כל אם יהודיה החובקת את תינוקה, חובקת דור שלם של יהודים נושאי תשועת אלוקים.

על סף אבדון

ה' קרוב לא רק לגבירה בשמחתה, אלא גם לשפחתה המגורשת מבית אדוניה הגר ובנה ישמעאל. תועה היא במדבר, מקום שם כבר היתה בעבר. כשהיא אובדת בייאושה, היא קרובה יותר אל ה', אל "א-ל רואי", הרואה גם בצרת שפחה חוטאת. המים כלים ואוזלים מן החמת. מיואשת וחדלת ישע היא מפקירה את הנער, והולכת ויושבת תחת שיח מרוחק, כדי שלא תראה במות הילד. אך הנה, מופיע מלאך מן השמים ואומר לה: "אל תיראי, כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם" (בראשית כ"א, י"ז). הוא מורה לה על מקור מים במדבר הצחיח, ומשם משקה היא את בנה.

כלום עלינו להתייאש לנוכח צרותינו ועינויינו, כאשר דומה כי אפסו כל תקוות העתיד? "באשר הוא שם" - דווקא במקום שבו אנו מתייאשים, שם נובעת באר המים החיים של ישועת ה'.

הייאוש מטשטש את ראייתנו. מרוב ייאוש הננו נושאים עינינו למרחקים, בזמן שישועתנו קרובה וסמוכה אלינו, ממש תחת עינינו.

"קומי שאי" (שם פסוק י"ח) - בראש השנה קום נא ושא את אשר נקבע לך מאת האלקים, השגח במרץ ובשקידה את מה שמוסר הא-ל בידיך הנאמנות. קרוב ה' למתאזרים עוז ואינם מתייאשים. קודם: "קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו", ורק לאחר שהאמנת בתקומה, אז: "ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים" - באר הישועה תוצע לפניך.

גם עלינו להתאזר בעוז ובתעצומות, לא להתייאש, להושיט יד אל התקומה, להאמין בה ולצפות תמיד לישועת ה' שיגלה לנו את באר מי הישועה.

ראש השנה ב' אלפים תת"ל

חנה אמו של שמואל אומרת "אל הנער הזה התפללתי" (שמואל-א' א', כ"ז).

במילים אלו היתה חנה לדוגמה ולמופת לכל המתפללים עלי אדמות. היא הוכיחה עד היכן מגיע כוחה של תפילה. הראתה את דרכה השקטה של התחינה מליבו של האדם אל הבורא, מושל העולמות. היא, האם, שנחשבה לשיכורה, קוראת אלינו:

בואו נא בני אדם שבורי לב, בואו מרי הנפש! בזמן שהכול לועגים לכם ואיש אינו מבין את צערכם, גם כאשר אנשי שלומכם באים אליכם בטרוניות: "למה תבכי ולמה לא תאכלי, ולמה ירע לבבך".

גם כאשר אין לכם בכל העולם ידיד נאמן לשפוך לפניו את מר ליבכם, בואו ולימדו מאמו של שמואל להביע את צערכם לפני כסא הכבוד, לימדו מחנה להתפלל ולהענות.

חנה עמדה לפני האלוקים: "ותתפלל על ה' ובכה תבכה" (שם. פסוק י').

רגשות מופשטים, הלך נפש ללא תוכן מוגדר, עדיין אינם בגדר תפילה. התפילה דורשת דיבור עצמי אל הלב. ומחנה האם למדנו: "מכאן למתפלל שצריך שיכוין לבו" (ברכות לא). שיבחן את לבו וישפוט את עצמו לפני האלוקים.

"ה' צב-אות", אמרה חנה בתפילתה, "אם ראה תראה בעני אמתך, וזכרתני ולא תשכח את אמתך, ונתת לאמתך זרע אנשים, ונתתיו לה' כל ימי חייו, ומורה לא יעלה על ראשו" (שם, פסוק י"א). כלום לא זימנת גם לי תפקיד של אם בישראל? כל רצוני להיניקו, לגדלו ולחנכו. לא למעני כי אם למענך. תן לי למלא את תפקידי שבשבילו בראת אותי".

חנה פונה גם אליך, האדם המצפה לישועת ה': קרא לאדון הארץ בשם ה' צבא-ות, כשם שקראתי אני. אמור לו כי גם אתה חפץ להיות משרת בצבאו. שייתן לך זכות להיות שר בצבאו, מציב חיילים לעבודתו. ובזכות זו תתברך בברכה שנתברכתי בה גם אני (שמואל א', א', י"ז): "ה' אלוקי ישראל יתן את שאלתך אשר שאלת מעמו".

ראש השנה, שנת ב' אלפים קצ"ט

נהרות של דמע שפכה רחל אימנו העקרה למען תזכה בפרי בטן.

בראש השנה ראה ה' את פעליה של רחל כי נפלאים ונעלים הם מכוח אנוש - "ויזכור אלוקים את רחל".

מה היו מעשיה הטובים שהאלקים פקד אותה בבן?

היה זה ביום חופתה. רחל נוכחה שאביה מתכונן, להכניס את אחותה לאה לחופה במקומה. נכמרו רחמיה על אחותה שלא תיכלם, ומסרה לה את הסימנים שיהפכוה לאשת חתנה, יעקב.

ומאז, בכל הדורות, כאשר מתייצבת רחל לפני ה' ומתפללת על בניה, עולה זכרונה של הכלה המוותרת על כלולותיה לפניו.

ימים קשים עברו על בני ישראל. חרב המקדש, והם גלו בבלה. יחפי רגלים, ידיהם קשורות בשלשלת. כך הובלו אל המיצר. נשטפה האדמה תחת רגליהם בבכי, בכו גם אבותיהם שם למעלה.

התייצבו כל האבות לפני מלך מלכי המלכים, הפילו תחינה על בניהם הנאנקים, וביקשו שיעלה זיכרונם לרחמים, אך לא נענו.

בכתה האם רחל והתחננה לפני הקדוש ברוך הוא:

"ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך, שיעקב עבדך עבד בשבילי שבע שנים. וכשנשלמו אותן שנים והגיע זמן נישואי, התכונן אבי להחליפני באחותי. ואני... נכמרו רחמי על אחותי ומסרתי לה את הסימנים.

והרי הדברים קל וחומר! מה אני, שאיני אלא בשר ודם, עפר ואפר, לא קינאתי באחותי, אתה, שהנך מלך חי, קיים ורחמן - מפני מה קינאת בעבודה זרה שאין בה ממש?"

מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא: "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים... מנעי קולך מבכי, ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, ויש תקוה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א, ט"ו).

"יש תקוה לאחריתך".