בעמק הירוק, למרגלות הר הגעש, בצל עצים שגיאים עתירי עלווה, חבוי היה בית מלאכה נסתר מעין. אומן נפלא איווה לו את הבקתה הזו למשכן. מבוקר עד ערב ישב בסדנתו, שוקד על מלאכתו באהבה. מבית המלאכה יצאו כלי נוי מרהיבים וכלי מאכל מעוצבים. כולם עשויים זכוכית נאה ומעוטרת, מגוונת בשלל צבעים ומחוטבת בציצים ופרחים.

שתקן היה ואיש לא ידע את שיחו ושיגו. רק לחישותיו המסתוריות של המפוח סיפרו על המלאכה הרוחשת בחדר הקטן.

מחוץ לחדר הפעלתני אפפו השלווה, השקט והפשטות את הבקתה. בנויה היתה בענווה, אך כאשר נפתחה הדלת, נעתקה נשימתו של המבקר ממה שראו עיניו:

כלים מכלים שונים על המדף, מהם שקופים כבדולח ומהם מתהדרים בשלל צבעים. צנצנות, אגרטלים, קנקנים, כדים ובקבוקים. ארוכים וקצרים, כרסתניים וצרים, בעלי צוואר ארוך או פיה משוננת, שפה מעוטרת או ידית מסוגננת.

כאשר חדרו קרני השמש מבעד לאשנב והשתברו בדופנות הכלים, הבהיק בית המלאכה, משל היה בית גנזים לאבני חן וליהלומים, וכל הרואה היה אומר: "ברקאי". מה נאים הכלים שעשה האומן, מה רבו מעשיו. אכן ראויים הם כליו לעלות על שולחנו של מלך, כי אין כמוהם בכל הארץ.

ידוע ידע האומן, כי חול ועפר גולמיים לבדם, לא יסכנו לעולם לכלי זכוכית מרהיב. רק אם יעביר אותם באש בכור ההיתוך, הם יתאימו למלאכתם. בתוך לבת אש יזדקק החומר ויקבל את צורתו החדשה כזכוכית טהורה, שם ייהפך לכלי שיש חפץ בו.

אך גם בזאת - אין די.

אבותיו ואבות אבותיו של היוצר שיננו באוזניו:

מיד עם צאת החומר הלוהט מן הכבשן, תמהר להחדיר לתוכו את קש הניפוח. תפיח בו רוח ותחדיר בו את מיטב שאיפותיך. תעשה אותו לכלי, תטביע בו את האופי ואת הצורה, את הסגנון ואת המטרה. עצב אותו בנפיחות קצובות ומדויקות, והענק לו את הייעוד שייעדת לו.

כל נפיחה שלך משפיעה, כל נשיפה - פועלת. כל עוד החומר חם, אפשר להטות אותו כאשר תחפוץ, אפשר להטביע בו מנפש האמן אשר בקרבך.

*  *  *

האמן יושב בסדנתו לעת ערב רווי עונג. ביום זה כילה להכין יצירת מופת - אגרטל ענק מסוגנן, בעל כמה פרקים.

כלי זה הוזמן על ידי בית המלוכה לנאות בו את טרקלין הכניסה. מה גאה לבו של האומן כי תשמש מלאכת כפיו בארמונו של המלך, לשם, לתפארת ולתהילה.

עיניו אינן שבעות מלהביט בכלי שוב ושוב ולבחון את הגוונים המשתקפים בדופנותיו. יכול היה להמשיך ולהתבונן בו, אלמלי צללי הערב הולכים ומתארכים והאפלולית חודרת אל הבקתה. עתה ראשו ההולם ועיניו הצורבות ממאמץ מזכירים לו כי עייף הוא מן העמל, וכי הגיעה העת לפרוש למנוחה.

התנער האומן ממקומו, נטל את האגרטל בחרדת קודש, בחר מדף גבוה לשמר אותו שם, העיף עוד מבט בפרי כפיו ויצא החוצה כשפניו בוהקות מסיפוק.

הלך כברת דרך, אך לפתע נצנץ זכרון חד במוחו: "שכחתי! שכחתי לסגור על בריח את דלת הכניסה". רגע עמד תחתיו כמחריש. מעודו לא אירע לו דבר כזה. חשב לשוב על עיקבותיו ולנעול את הדלת, אך כעבור רגע התנחם ואמר לעצמו: עתה עייף אנוכי, בטני הומיה ורגלי כושלות. מחר אשוב אל הבקתה ואראה כי לא נפקד ממנה מאומה.

הוא שכח את אשר הזהיר אותו אביו לא פעם: "הזהר, בני, לבל תשאיר אף פעם את עבודתך ללא השגחה. הזכוכית - קשה לקנותה וקל לאבדה. אם תעיף עיניך ממנה - ואיננה. גם סדק קל, אחריתו - מי ישורנה".

באותו לילה נשבה בעמק רוח קדים חרישית, היא התפרצה אל סדנת היוצר, הפילה את האגרטל היקר, והוא נשבר ללא תקומה.

בבוקר הגיע האמן שאנן ובוטח, אך כרגע חשכו עיניו למראה אלפי רסיסים שקופים כבדולח, נפוצים לכל עבר.

וייבהל האומן, וימרוט את שערות ראשו מרוב צער ויזעק זעקה גדולה ומרה: "אהה, כלה נעשתה במלאכתי הנהדרת". ולא קמה בו עוד רוח להמשיך וליצור עוד בזכוכית. כי אמר: "אם ברגע אחד היה עמלי לרוח, מה בצע במלאכתי?"

ויצא החוצה אל שפת הנהר וישם ראשו בין ברכיו ויגעה בבכיה גדולה.

עבר שם איש חכם, ראה את האמן בבכייתו ויאמר אליו: "מה לך כי תבכה? על מה תתאונן ותתאבל?"

ויקם האמן ויולך אותו אל סדנתו, ויראה לו את אלפי הרסיסים הפזורים על הקרקע, ויאמר: "אתמול היה כאן אגרטל זכוכית יקר מפז, ובלילה באה הרוח ושברה את כל עמלי. במו ידי המטתי עלי אסון".

וישמע האיש ויכאב גם הוא את צער האמן, כי ראה את חרטתו הכנה. ויאמר אליו: "כאבך נגע לליבי. בוא נא עמי, כי חפץ אני לגלות לך סוד יקר שלא שזפתו אוזן מעולם, והוא יביא מזור למכאובך".

ויתחזק האמן ויצא מן הבקתה, וילכו ויעפילו לעלות בהר. עודם בשיפולי ההר, ויעצור הפיקח וינעץ את מקלו בקרקע וירחרח ויאמר: "זה המקום. מהר חצוב נא בהר עד אשר תגיע אל המטמון". ויקח האמן את הקרדום ויחצוב בסלע, עד אשר הגיע אל שכבה קשה ואפורה, וברק לה כברק המתכת.

ויאמר האיש: "עופרת היא זו, מששת ימי בראשית. מהר וטול בכליך מגושי העופרת ושוב אל סדנתך". וישובו שניהם החדרה. ויצו הפיקח את האומן: "רכון ארצה וחפון בכליך את כל הרסיסים משברי האגרטל, לקט אותם אחד לאחד, אל תשאיר אחד".

ויעשה האומן כמצוותו, ומדי לקטו את השברים, נשרו עיניו דמעות, כי זכר את תפארת יקר הכלי שלו ואת מה שעלה בסופו...

ויהי ככלותו, ויאמר האיש: "קח את כל הרסיסים והשלך אותם שוב אל הכבשן, יחד עם העופרת אשר חצבת". ויעש כמצוותו, וישלך אל האור ויצור בחרט, וימהרו לשונות האש וילחכו את הזכוכית ואת העופרת גם יחד.

כאשר ניתכו כל השברים, ויקרא האיש אל האמן: "מהר, רדה את הזכוכית מן הכבשן, טול את כלי מלאכתך והפח בחומר בכל כוחך. נשוף בו רוח ועשה אותו כתבנית האגרטל הקודם".

ויעש האמן כמצוותו, וישקוד על המלאכה. וינשוב ויפתח ציצים ופרחים כידו הטובה, ויבט בכלי והנה עינו כעין הבדולח ואור החמה מבהיק בו שבעתיים, וכל כולו פיתוחים עדינים. וישתאה מאד על המראה ויקרא: "האם קוסם אתה או מכשף? לא זכוכית שמת בכלי, כי אם יהלומים, שוהם וברקת, טופז ואזמרגד!"

ויען האיש ויאמר: "לא קוסם אני ולא בן קוסם, לא יהלום בידך כי אם קריסטל. חוק טבע הוא, אשר השתית הבורא בששת ימי בראשית. זכוכית הבאה מן העפר, אם תצרף בכבשן יחד עם העופרת, תהיה לקריסטל. זכוכית נאה ומבהיקה יותר מכל בנות מינה".

"דע לך, כי לא חדש הסוד הזה תחת השמש. אמנם תמיד היה טמיר ונעלם מבני האדם, אך בצערך ובחרטתך הכנה ראיתי היום, ולכן, גיליתי את אוזנך אודות פלא זה".

"אל תשמור אותו לעצמך, הפץ את הידיעה הזו אצל כל בני אומנותך. אמור להם: אין ייאוש בעולם. גם אם נשברו כליכם - תמיד תוכלו ללקט את השברים ולהביאם שנית בכור ההיתוך. ואם תוסיפו להם עופרת יצוקה - יבהיק אורם שבעתיים, כי תחת הזכוכית תקבלו קריסטל".

*  *  *

"אדם - יסודו מעפר וסופו לעפר".

תכונותיו הגופניות - חומריות הן ונוטות אל הגשמיות. אמנם, בתוך מעטה הגוף שוכנת נשמה יקרה, אצולה מן השחקים. כוחות גנוזים טמונים בה, מידות נעלות (איוב כ"ח, י"ז) "לא יערכנה זהב וזכוכית, ותמורתה כלי פז".

בכוחו של כל אדם להבהיק וללטש את נשמתו, לסגל מצוות ומעשים טובים ולהתעלות במעלות קדושים וטהורים.

"הלא כה דברי כאש נאום ד'" (ירמיהו כ"ג, כ"ט) - בכור ההיתוך נצרפת הזכוכית ומקבלת את הזוהר; נשמתו של האדם תזדקק ותתעלה בכוח אש התורה, בשמירת החוקים והמצוות אשר ציווה אותנו האלוקים.

"ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב', ז'), מן דנפח - מדיליה נפח (מי שנפח (הבורא) - משלו נפח). את החותם הסופי של הכלי מקנה הניפוח, הוא חותם הנשמה. ה"רוח הממללא" שבאדם, הרוח המדברת.

"נשמת הדברים" היא המעניקה גם למעשים קטנים את גדלותם וחותמת אותם בחותם האישי-אמנותי של היהודי.

אמנם, לדאבון לב, פעמים שהרוח מתפרצת פנימה. "לפתח - חטאת רובץ" (בראשית ד', ז'). היצר משתוקק להכשיל את האדם. רגע קטן של היסח הדעת, כעס לא נשלט, חמדה בלתי מרוסנת - כל אלו עלולים "לשבור את הכלי", לחבל בכל ההישגים הרוחניים. מה נורא הנזק ומה גדול הכישלון! הייאוש מאיים לרפות ידיים.

"חטאתי, עויתי, פשעתי". היש תקנה למשוגתי? האם הנזק שנגרם אינו בלתי הפיך? היצר הרע מצדד בעד הייאוש, אבל היצר הטוב מעודד: יש תקנה! זהו חסד התשובה.

אמנם גדולה הבושה וצורב הכאב, אך ככל שעמוק השבר הנפשי בגין החטא - כן רב הוא הסיכוי להגיע לתשובה שלמה.

"כי יתכפר עוון לבב החטאים במרירותם ואנחותם, בשבר אשר הם שוברים אותו" (שערי תשובה א', ט"ו). כאשר יתבונן אדם במה שפגם ויתייסר על הנזק שהזיק לנפשו, תתעצם תשובתו ותפעל את פעולתה.

הנשמה נפגמה בשל החטא, אבל הקב"ה, אבינו מלכנו, רוצה בתשובה ומתקן את פגמי נפשנו באהבה. כשם שכלי זכוכית שנשבר - יש לו תקנה, כך תלמיד חכם שסרח - יש לו תקנה. לא תיקון בלבד, אלא יתרון נוסף לבעל התשובה על הצדיק הגמור, תוספת הארה בנפש: כאשר יצרף אל החרטה והווידוי "עופרת יצוקה" - את הקבלה לעתיד בכל לב ונפש, הוא יזכה ויתעלה למדרגה שלא השיג לפני החטא. הנחישות להשתנות, ההחלטה להשתפר, מזכים אותו בדרגה נישאה. עד היכן? עד שיודע תעלומות יעיד עליו שלא ישוב לחטא זה לעולם (הרמב"ם).

מן המקום החדש, מהמקום שבעלי תשובה עומדים, יחוש מלוטש, זוהר יותר משהיה אי פעם, רצוי וקרוב אל הבורא.

"שימו לב אל הנשמה, לשם שבו ואחלמה, ואורה כאור החמה, שבעתיים כאור הבוקר".