חי או מת?

מאז היות האדם, הוא יצר לעצמו אידיאלים. הללו נוצרו בשכלו ובהשפעת סביבתו. אולם אין הם משקפים את מהותו האמיתית. מהותו האמיתית של האדם היא שאיפותיו. השאיפות משקפות לא רק את טיבו של האדם ואת מצבו הרוחני והנפשי. הן תעודת הזהות שלו, הן האדם עצמו.

המייחד את האדם בטבע, המבדיל בין אדם לאדם הן השאיפות, תוכנן ועצמתן.

לאידיאלים שונים יש שותפים רבים, לעתים מיליונים. לאידיאל הסוציאליסטי היו מאות מיליוני שותפים, ואף על פי כן, שונה כל אחד מחסידיו לחלוטין במידת העצמה של שאיפתו להגשמת אידיאל זה.

הדרך היחידה לבחון את תוכן שאיפותינו ואת עצמתן, היא המעשים. מעשי האדם הם המשקפים את תוכנו הפנימי ואת מהותו. במעשיו מצביע האדם על שאיפותיו האמיתיות. המעשים הם גם הדרך היחידה המשפיעה על עיצוב השאיפות. כל נדבך שהאדם מניח בדרך להגשמת שאיפותיו, יוצר בו דחף עצום להקים נדבך נוסף. זוהי המשמעות של מאמר חז"ל: 'מצווה גוררת מצווה'.

במעשיו קובע, אפוא, האדם את זהותו ואת אישיותו.

קביעת הזהות היא המטרה שלמענה נשלח האדם לבלות מספר שנים בתבל: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים" (דברים ל').

האדם שבחר לשאיפת חייו את הטוב, קבע את זהותו הרוחנית כחלק מן הטוב, ולפיכך קיומו הוא נצחי, כנצחיותו של הטוב. אדם זה נקרא חי, ובחירתו היא חיים! האדם שבחר ברע, קבע את זהותו כחלק מהרע, ולפיכך גם חייו אינם חיים. חייו הם ארעיים כארעיות הרע!

הימים הנוראים הם ימי מבחן לאדם. בימים אלו נבחנת אישיותו של האדם, נבחנות שאיפות ליבו. הבחינה היא בסתר הלב. זהו רגע מיוחד במינו, שבו כל אדם מגדיר את עצמו, לאן ולאיזו קטגוריה נוטות שאיפותיו. אם שאיפותיו חיוביות, כנות וטהורות, אם הן בעצמה הדרושה, כי אז הוא חי. אין זה גזר דין, זו היא מציאות.

אם אין לו לאדם שאיפות רוחניות, האדם הרוחני שבו מת. גם זה אינו גזר דין, זו היא מציאות.

האנשים הבינוניים, הם בעלי שאיפות טובות שטרם הפכו אותן למציאות איתנה בליבם. בתוכם מתרוצצות השאיפות הנכונות בד בבד עם שאיפות שליליות, והן מצויות במלחמה מתמדת. לעתים, אנשים אלו חשים בתוכם בושה. הם מתביישים במעשים שאינם הולמים את שאיפותיהם. לאלו ניתנו עשרת ימי התשובה, כדי שיוכלו להגדיר את השקפותיהם ולהפוך אותן למציאות קבועה. מציאות שתעניק להם זהות מוגדרת.

תחנות בחיי האדם

האדם קובע את זהותו. קביעה זו מתמשכת על פני כל ימי חייו. התחנות המזדמנות לאדם בדרך חייו, מאפשרות לו לבטא את אישיותו בהכרעותיו.

כולנו יודעים להבחין בין סוגי הדילמות וההכרעות. דילמות קטנות כמו סוג הבגדים והמזון שנרכוש, ודילמות גדולות יותר, כגון, הדירה, עיר המגורים, חינוך הילדים ובחירת המקצוע לעתיד. הדילמות הגדולות קובעות, בדרך כלל, את אופיין של הרבה מן הדילמות הקטנות. לרופא הגר בתל אביב יש בעיות שונות מאלו של חקלאי המתגורר במושב שיתופי בדרום. אם כי לשניהם תהיינה די והותר בעיות בעתיד, אין ספק שלהכרעה בבחירת המקצוע יש השלכות על העתיד כולו ועל צביון בעיותיו.

כללים אלו קיימים גם במישור הרוחני. האדם חייב תמיד לבחור ולהכריע בין טוב לרע. הכרעות אלו הן המשמעות של חייו, והן המאפשרות לו לקבוע את זהותו ואת שאיפותיו. הרע נברא בעולם כדי ליצור לאדם   את הדילמה, את האפשרות לבחור בטוב.

לכן, חשופים האנשים לדילמות שונות. האחד עסוק בשאלות נימוס מפליגות ובזהירות מרבית בכבוד הזולת ובכבוד ה'. האחר מתלבט אם גם לרצוח או רק לשדוד. בין שני הקטבים מתמודדת האנושות כולה בשאלות, כגון: האם לגנוב? האם לשקר? האם להעליב או להבליג?

כל הכרעה חשובה, אך יש הכרעות חשובות יותר, גורליות יותר.

לפי אותה חלוקה עלינו להתייחס למאורעות השונים בחיינו. מקרה אסון הקורה חלילה במשפחה, משמש במקרים רבים תחנה בחיי האדם. רגע של חשבון נפש, שבו יכול האדם ליצור שינוי מהותי בחייו.

אסונות לאומיים בעבר ובהווה שימשו לאנשים שונים נקודת מפנה בחייהם. יש אשר החליטו להתחזק באמונתם ובשמירת מורשתם, ואחרים - להפך.

כל מאורע קיצוני מזעזע, אפוא, את האדם משלוות חייו ומכריח אותו לנקוט עמדה לכאן או לכאן.

זוהי, למעשה, משמעותם של הימים הנוראים. התחושה של חשבון נפש כללי באותם ימים, מקילים את הצטרפותו של כל פרט למעגל השבים. ימים אלו יכולים וחייבים לשמש מנוף כביר שיעלה את האדם משגרת חייו ומאדישותו.

חבל הטבור

למעשה, יום הכיפורים יוצר תפנית חדה בעולמו הרוחני של האדם. ביום זה מגיעות לשיא התחושה הפנימית והשאיפות הכמוסות של כל אדם.

ביום זה משתחרר האדם מכל הכבלים הגשמיים. זהו יום שאין בו אכילה ושתיה, אין בו שום מצווה מעשית מיוחדת (לא שופר ולא מצה, לא סוכה ולא לולב). זהו יום שבו נמשלו ישראל למלאכי השרת. יום המוקדש כולו לבחינת מצבו הרוחני של האדם, להתבוננות פנימית במעשיו ובמחדליו.

גם מי שניתק עצמו מכל המסורת והמורשת היהודית, מדעת ושלא מדעת, גם מי שחטא, התרחק והשליך הכל מאחרי גוו, לכולם מעניק יום זה הזדמנות בלתי חוזרת, לאחוז בקצה החבל ולהתרומם.

זו היא המתנה שהעניק ה' לעמו (ויקרא ט"ז, ל'): "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם".