...בשעה שאירע המעשה, הוא עבר כבר מזמן את גיל המאה.

במרוצת 137 שנות חייו, הוא זכה לרשום דפים מזהירים בתולדות היהדות והאנושות גם יחד. עוד בהיותו בן 3 (שלוש!) שנים, החל לחקור אחר פשר פלא הבריאה. התחקות זו הולידה מחשבות פילוסופיות מעמיקות בדבר מציאותה של יד אלוקים המכוונת ומנהלת את כל היקום. לאחר מכן באה אליו ההתגלות הנבואית המופלאה, שבה התגלה אליו הקב"ה בכבודו ובעצמו.

כאשר היה בן 40, כבר יצא שמו לפניו כמי שבעט במוסכמות העולם האלילי העתיק, וכמי שמטיף השכם והערב לאמונה בא-ל יחיד ומיוחד, בלתי נראה. העולם כולו רדפו עד חרמה, אך הוא ניצב כנגדו כצור איתן. בעקביות הוכיח קבל עם ועדה את האווילות שבעבודת עץ ואבן. בדרכו המיוחדת הפיץ תורה הגורסת כי בורא העולם הוא טוב, מיטיב ורב חסד, ועל כן, על המאמינים בו לאחוז בדרכיו. הוא התפרסם לתהילה ברדיפתו אחר הטוב: הכנסת אורחים, עזרה לנזקקים וכד'. במסגרת מאמציו אלו יצא חוצץ נגד מנהגי סביבתו, שהאכזריות היתה עובדת קבע בחייהם, עד כדי זביחת ילדיהם במו אש לאלהיהם.

עוד בהיותו בארץ מולדתו בחרן נמשכו אחריו גדודי אנשים, שבעיניהם היה הוא, הנביא, חזות הכול. אחריו הם נהו באשר ילך. בארץ כנען נוספו עוד קבוצות וגדודים אחרים על אלו שהיו מכבר.

האלוקים שאותו ירא, החזיר לו אהבה. מפעם לפעם הוסיף לו מצוות וחובות, ולא אחת העמידו בפני נסיונות ומבחנים. מתחילה הושלך לאש באור כשדים על דבקותו באמונתו, ולאחר מכן נאלץ לנטוש את מולדתו ולגלות לעבר ארץ לא נודעת. ושוב היה עניין הרעב בארץ...

הוא עמד בכל המבחנים בהצלחה מרבית. כל ניסיון רומם ונישא אותו והגביה את שיעור קומתו הרוחנית. כל אותם נסיונות העלוהו על נס, והפכוהו למופת לדורות.

...ושוב נגלה אליו האלוקים. פעם נוספת הוא שומע את קריאת החיבה המוכרת לו כל כך: "אברהם!"

בזריזות מופלגת, ללא היסוסים הוא משיב: "הנני!"

אך הפעם המבחן שונה בתכלית.

אין מדובר בוויתורים חומריים כמו בגלות מארץ מולדתו, גם לא בייסורי גוף כבמצוות המילה. הניסיון עז יותר אף מאשר ההסכמה להיזרק לכבשן האש באור כשדים. כאן מדובר בהקרבה גדולה הרבה יותר. הפעם עליו להקריב למען בוראו בבת אחת את הכול!

את בנו, אשר נולד לעת זקנתו, את יחידו, את אהובו - את יצחק - שכבר מבטן הוקדש להיות יורשו כמפיץ האמונה בעולם. את הכול עליו להקריב לעולה.

ביחד עם יצחק יקריב את אהבת החסד. במעשה שאותו הוא מצווה לעשות, הרי יגלם את שיא האכזריות. כל אותה מסירות שהראה כל ימיו למען הזולת, תתנפץ באותה שעה אל המזבח הגורלי. ומה יהיה על כל אותם גרים שנתחנכו בעמל רב לדעת כי הקב"ה חפץ חסד הוא, איך יתיישב כל זה עם הצו בדבר שחיטת הבן?

את הרגש האבהי יעקוד אברהם על גבי המזבח, ויחד עמו יעקוד גם את שכלו הבהיר, אותו שכל חד שהורה לו בשחר ילדותו את הדרך לאמונה הצרופה.

מי ידריך את כל אותם גרים שכבר נמשכו אחריו? מה יהיה עמהם כאשר ייאסף הוא אל עמיו? ומה בדבר החזון הגדול שעוד תצמח מזרעו אומה נבחרת שכל בניה יעבדו את ה'?

עקידות רבות יעקוד אברהם באותה שעה. את כל העבר שטיפח במסירות לא תתואר, את ההווה שכבר החל להראות סימני ברכה, וגם את העתיד, משאת חייו מאז. הכול יוקטר לשם שמים, לעולה, ביחד עם יצחק בנו. עולה תמימה ומושלמת.

האם ייתכן שבשר ודם יעמוד בכל אלו בהצלחה?

הא-ל האחד הוא היודע שאברהם יכול יוכל גם בפעם הזאת. אלמלא כן, לא היה מנסהו. ועוד אחד יודע זאת בבירור... אברהם. אצלו אין פקפוק, הוא יקיים את רצון בוראו על אף הכול. אצלו הדבר כבר מוחלט ועומד.

השכם בבוקר הוא יקום להזדרז למצווה. את חמורו יחבוש במו ידיו. שלושה ימים ילך עד הגיעו למקום הנכסף. שלושה ימים הם שהות מספיקה לכל מיני הרהורים, לכל מיני אפשרויות. אצל אברהם שולט ההרהור היחיד: הכנה נפשית לקראת המצווה.

...יחדיו הם צועדים, האב שקיבל את הפקודה וממהר למלא אחריה, והבן שעדיין אינו יודע מאומה. לקראת סוף הדרך מגלה האב לבן את הסוד הנורא. הבן כבר איננו נער, כבר מלאו לו 37 שנים. הוא מבין את אשר יקרה, אך איננו מתיירא ואיננו מעלה על דעתו צל של מחשבה לסרב או לעכב את ביצוע הצו. שוב הם צועדים יחדיו: האב ששמע את הצו מפי הגבורה, והבן ששמעה מפי אביו, הנביא הנאמן לה'.

קשיים לאין ספור נערמים בדרכם, אך כלום ימנעו קשיים אלו מן השניים הדבקים במטרתם מלעשות את אשר בלבם? יחדיו הם צועדים, כאיש אחד בלב אחד. האב לעקוד והבן להיעקד. חינוכו וטיפוחו של בית אבא ניכרים היטב בבן. העץ ופריו שווים בטעמם.

שניהם כאחד בונים את המזבח, יחדיו יערכו עליו את העצים. האב עוקד את הבן, הבן מצידו מסייע ואינו חוסך כל מאמץ לעזור. היד נשלחת, המאכלת נלקחת...

ואז שוב באה הקריאה: "אברהם, אברהם!" ושוב: "הנני!"

"אל תשלח ידך אל הנער!" השליחות כבר בוצעה, הקרבן כבר הוקרב.

הפעם ילמד אברהם שקרבן אדם אינו זהה לקרבן בהמה. הבהמה שכולה רק בשר, גידים ועצמות, קרבנה מתבטא בהקטרת חלבה ודמה. האדם שנפשו ונשמתו מייחדים אותו מכל החי אשר על פני האדמה, הם אשר יוקרבו ויעלו לרצון. מסירות הנפש היא העיקר, הנכונות למסירות הגוף היא רק פועל יוצא ממנה. במעמד העקידה הודגש הדבר היטב ובוצע בצורה העילאית ביותר. אכן, יצחק נעשה לעולה לה'.

והם חוזרים שניהם יחדיו. ומה רבה השמחה שבלבם. לא, אין זו שמחה על ההצלה מן המוות הבטוח. זו שמחה של אמת, שמחה של התרת הספקות. דרכו של אברהם משכבר הימים הוכחה כנכונה.

הימים ההם חלפו. במשך אלפי שנים האירה העקידה מהר המוריה, ההר אשר ממנו יצאה הוראה לכל דורות ישראל. ועקידה זו הלהיבה את לבותיהם של אבות ובנים, של זקנים וצעירים, לשמור אמונים לתורה היוצאת מהר המוריה. גם כאשר דרשה התורה קרבנות קשים, גם כאשר היה קיום המצוות כרוך בצער וביגון, בכל זאת לא רפו ידיהם, אפילו לרגע, מלשמור את התורה. הבן והאב נשאו עיניהם אל הר המוריה, אל העקידה, אל אברהם ויצחק.

בראש השנה, עת חלה המצווה לתקוע בשופר של איל - נזכור את העקידה, את הקריאה אשר קרא הבורא אל האבות ואת המענה שלהם: "הנני!" וגם אנו, הזקנים והצעירים, נענה לקול השופר: "הנני!" הננו מוכנים לחיות ולמות למען מצוותיך. הננו נכונים גם להקריב לפניך כל קרבן שתדרוש מאתנו, וגם לעלות קרבן למען שמך הגדול, כאברהם וכיצחק.

עקידת יצחק באושוויץ

יהודים נתנו עדות וביטוי בצורות שונות ומגוונות לדבקותם באמונה. למרות הצרות והייסורים הנוראים, שמעולם לא נתייסר אדם בהם, המשיכו לדבוק באמונתם.

זוהי תופעה מופלאה שאין לה אח ודוגמא אצל שום עם בהיסטוריה האנושית. אולם דומה שהמקרה שעליו מספר ומעיד הרב צבי מייזליש מהונגריה, הוא אחד מהמזעזעים והמרגשים ביותר: "בערב ראש השנה של שנת תש"ה נלקחו 1400 נערים לבלוק מבודד וסגור. למחרת, ביום א' של ראש השנה, התפשטה השמועה בכל המחנה (באושוויץ), שלעת ערב יקחו את הנערים למוקד (לתאי הגזים). הרבה אנשים במחנה שהיו להם בבלוק זה בנים יחידים שנשארו לפליטה, רצו כל היום בראש מבולבל סביב לבלוק הסגור, אולי ימצאו קרן אור להציל משם את הנער היקר להם.

והנה, ניגש אלי יהודי, שהיה נראה לי כיהודי פשוט, לפי תמימות דבריו, וכך הוא שאל: 'רבי! הבן היחיד שלי, היקר לי מבבת עיני, נמצא בין הנערים הנידונים לשרפה, ויש לי אפשרות לפדותו. אך היות שידוע לנו בלי שום ספק שהקאפוס יתפסו ילד אחר במקומו, על כן אני שואל את הרבי שיפסוק לי את הדין על פי התורה, אם אני רשאי לפדותו? כאשר יפסוק, כן אעשה.'

אני, בשומעי את השאלה, רעדה אחזתני. לפסוק בדיני נפשות! והשבתי לו: 'איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כה חמורה? הלא גם בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה שאלה כזו, שהיא בדיני נפשות, עולה על שולחן הסנהדרין. ואני כאן, באושוויץ, בלי שום ספר הלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי יישוב הדעת מרוב התלאות והצרות. והנה, אם דרך הרשעים להוציא מקודם את הילד הנפדה, ואחר כן לקחת ילד אחר במקומו, היה מקום לצדד קצת ולהתיר...'

אכן, הפציר בי האיש מאד בבכיה רבה, ואמר: 'רבי, אתם מוכרחים לפסוק לי כעת את ההלכה'. ואני באחת מתחנן לפניו: 'הרף ממני בשאלה זו, כי לא אוכל לומר לך'. כשראה שאני עומד בשלי ואיני רוצה לענות לו, אמר לי ברגש ובהתלהבות גדולה: 'רבי, אני עשיתי את שלי ונהגתי כפי שהתורה מחייבת אותי. אני הצגתי את השאלה לפני רב. רב אחר אין כאן בנמצא. אם אתם לא יכולים להורות לי שמותר לי לפדות את הבן שלי, סימן הוא שאינכם שלמים עם ההלכה להתיר. שכן אילו היה מותר בלי כל פקפוק, בוודאי הייתם מתירים לי. פירוש הדבר בשבילי הוא, כי לפי ההלכה אסור לי לפדות את בני. זה מספיק בשבילי, וילדי יישרף, אפוא, על פי ההלכה והתורה. ואני מקבל זאת באהבה ובשמחה, ואין בדעתי לעשות דבר כדי לפדותו, משום שכך ציוותה עלי תורתנו...'

והיה כל היום, יום ראש השנה, הולך ומדבר אל עצמו בשמחה, שזוכה הוא להקריב את בנו יחידו לה'. אף כי ביכולתו לפדותו, עם כל זאת אינו פודהו, מחמת שרואה הוא שהתורה לא התירה לו לעשות זאת, ויהיה נחשב לפני ה' כעקידת יצחק אבינו שהיתה גם כן בראש השנה".

למות כיהודי

גם יהודים שמזמן שכחו את יהדותם, ואפילו מומרים ומתנצרים - גם בהם התעוררה, לפתע, ה"נקודה" היהודית הפנימית. ללא שיקול רציונלי הם הקריבו את חייהם, כדי שוב להתקרב אל אותה "נקודה" פנימית, אל היהדות.

כך הוא המקרה של המומר ד"ר גונשאר הי"ד, הווטרינר המחוזי בעיר קוז'ניץ. האיש התנצר בצעירותו כדי לעשות קריירה במקצועו. הוא הצליח למעלה מהמשוער. השתלב באוכלוסיה הפולנית הנוצרית לא רק מבחינה חומרית ומקצועית, אלא גם מבחינה תרבותית וחברתית. הוא תפס מקום ראשון בפעילות הציבורית בקוז'ניץ. מיהודים התרחק כמו מאש, ורבים סברו שהוא אנטישמי ממש.

אולם כאשר פלשו הנאצים לקוז'ניץ, השפילו את כבודו ה"יהודי", התעללו בו ודרשו ממנו שיתכחש למוצאו היהודי, התעוררה בו ה"נקודה" הפנימית היהודית והוא עמד בכבוד, בזקיפות קומה ובגאווה מול מרצחיו הגרמניים. סיפור מעשהו הנועז, נרשם מפי עדת ראייה המעידה ביומנה:

"בראש השנה הובאנו קבוצת בחורות לשטוף את הרצפות במפקדת הס.ס.. כ100- נשים עבדנו ושרנו: 'שפוך חמתך...'

לפתע, שמעתי צעקות. מבטי הופנה לכיוון הצעקה. שערותי סמרו ממחזה זוועה שנתגלה לעיני. בדיוק מולי עמד ראש העיר לשעבר, המשומד ד"ר גונשאר, ומסביבו כעשרים טמאים. הרוצחים היכוהו עד זוב דם: 'היהודי אתה או לא?' - צרחו הגרמנים.

הוא ספג מהלומות קשות, פניו נתעקמו מכאב, אולם הוא עמד בקומה זקופה ולא השיב לגרמנים. השטורמפיהרר בכבודו ובעצמו הילקהו, אולם ללא הועיל, הוא לא הוציא הגה מפיו.

'שתי שאלות יש לי לשאול אותך', אמר הרשע: 'האם עזבת את יהדותך מרצונך? ומי הם היהודים העשירים בעיר? תמסור את כתובותיהם ולא תסבול', שידל אותו הנאצי.

גונשאר עמד דומם, שפתיו מהודקות היטב.

ואז רמז השטורמפיהרר לאחד הרשעים. הלה הוציא מתוך פח אשפה ספר תורה, הדליק עצים אחדים שנתלקחו למדורה, ואז ציווה הרשע: 'זרוק את זה (את ספר התורה) לתוך המדורה ותינצל!'

חברותי ביקשו אותי בכל לשון של בקשה, שלא אעז להסתכל במחזה הטראגי, כי גם אני עלולה להסתבך. לא שמעתי בקולן. בכאב לב עקבתי אחר הזוועה הזאת. לבסוף הזדקף גונשאר ואמר בקול רם: 'לא אעשה זאת, לא אשרוף את ספר התורה, את זה אהבתי! הנני יהודי, אתם יכולים להמית אותי, לא איכפת לי שום דבר'.

הוא היפנה את מבטו למעלה, השמיימה, ולחש: 'הוקל לי, הוקל לי!' ושוב הרים את קולו: 'כל הזמן לא יכולתי לגלות את סבלי זה, תמיד נשארתי יהודי בנפשי, ואני אוהב אותם אהבה עזה'.

ואז הוא קד לעבר המרצחים קידה תיאטרלית: 'תודה רבה לכם, מרצחים!...'

מכת אגרוף חזקה הפסיקה את שטף דיבורו של ד"ר גונשאר, פניו החווירו והוא נאנח וצנח על האדמה. רק על שפתיו נשארה בת צחוק קפואה.

הרשעים השתגעו מרוב כעס. עינם היתה צרה בהצלה זו שבאה לגוף המעונה. הם ציוו לפשוט את בגדיו וזרקו אותו חי אל תוך המדורה שהוכנה לשרפת ספר התורה.

אחת מחברותי נבחרה על ידי הגרמנים למסור לאשתו של ד"ר גונשאר את בגדיו לאחר שנשרף. כאשר חזרה חברתי מ'שליחותה', אמרה לי בלחש: 'את מתפלאת מגבורת נפשו של בעלה, ואני אומרת לך שגם היא אשה לא רגילה. לו היית רואה את השקט שבו היא קיבלה את ה'בשורה'. הם בוודאי היו 'אנוסים', האשה לא שכחה אפילו לומר: 'ברוך דיין האמת'.

לאחר העבודה החלטתי ללכת ולבקר את אשתו ובתו של גונשאר. הן היו שקועות בצער עמוק, אך שקטות ומתאפקות. היא הבינה אותי, ובלי לשאול הוציאה את הפתקה (שהיתה מוסתרת בבגדי בעלה), שבה כתב במו ידיו: 'השתמדתי כי רציתי פרנסה. פעמים אין ספור ביום הצטערתי על צעדי זה. למרות הרווחה, למרות הכסף והעושר המדומה - היתה ה"גירסה דינקותא", דברי התורה שספגתי בילדותי - - - (השמטה, מילים לא ברורות שנשטפו, כנראה, מרוב דמעות) - - -. רעיון אחד מלווה אותי ואינני יכול להשתחרר ממנו. הרעיון מציק לי וגוזל את מנוחתי: בטיפשותי מנעתי מעצמי מלחיות כיהודי. תעמוד לי הזכות של גירסא דינקותא שלי, לכפר על החטא הזה, ותעזור לי למות כיהודי".

החזקתי בפתק והצמדתי את שפתי אליו. גם האשה והבת עשו כמוני.

'אבי היה בעיני חידה סתומה', לחשה הבת, 'הפתק תרם מעט לפתרון החידה'".