פעמי רגלים

בדרך העפר העולה שילה, מתנהלת שיירה חגיגית, אנשים, נשים וטף. חלקם רכובים וחלקם צועדים רגלית. לצידם עגלות עמוסות מטען - כרים וכסתות, כדי יין ודברי מאכל. מקנה רב צועד מתונות, פועה בעליצות ולוחך מן הדשא שבצידי הדרך.

השיירה מתנהלת גם היא בעליצות. מדי פעם נותן אי מי מן ההולכים את קולו בזמר, ומדביק את יתר הצועדים. גם עצי היער מצטרפים לשירתו.

ניכר על ההולכים כי יעד נחשק הוא מגמת פניהם. צועדים הם בהתרוממות רוח ומתוך תחושת ציפייה. מחוז חפצם האהוב מפיח בהם התלהבות ומשכיח מהם את קשיי המסע.

בעין בוחנת ניתן לזהות את המצטרפים החדשים. בגדיהם אינם מגוהצים כדבעי וצרורותיהם ארוזים בחיפזון. ניכר, כי קבלו את ההחלטה להצטרף למסע כמעט במפתיע. עדיין נבוכים הם, כאילו תמהים על צעדם זה, אך פניהם מפיקות אושר על שלא נשארו מאחור. עולים הם אל משכן שילה, המקום שבו שורה השכינה.

בתווך בולטת הקבוצה הוותיקה, זו שלא שנה ראשונה וגם לא שנייה שהיא עולה לרגל. אך למרבית הפלא, גם הם צועדים כאילו עשו את הדרך לראשונה.

ואכן, גם צעד זה מתוכנן הוא. בכוונה תחילה בוחרים הם בכל מסע במסלול שונה. בכל פעם הם חוצים יישובים אחרים. מטרתם לזכות את יושביהם במצווה הגדולה - לשכנע אותם להצטרף אליהם לעלייה לרגל ולהקבלת פני השכינה.

במרכז השיירה ניתן לזהות דמות של אדם נשוא פנים. האנשים שמתגודדים סביבו קשובים למוצא פיו וחולקים לו כבוד רב. אדם זה הוא "מורה הדרך" של השיירה. בלעדיו ייתכן מאד שכל הצועדים עתה עימו, לא היו זוכים לעלות לרגל. שם האיש - אלקנה, לוי מהר אפרים. הוא הנחשון מכל ישראל שזכה לעורר את העם מן התרדמת, ולחדש את עלומיה של המצווה האהובה. זכות ראשונים לו, והיא שמורה לו נצח.

העגלה המלאה והריקה

בדרך העולה נוסעת משפחתו הגדולה של אלקנה. הוריו וקרוביו, אחיו ואחיותיו. שתי עגלות נוספות חורצות תלם בעפר הכבוש. אך מה רב ההבדל ביניהן:

בעגלה אחת יושבים עשרה בנים. אמם - פנינה - אם הבנים שמחה, ישובה ביניהם, מוזגת להם מים מהחמת ומיטיבה את שמיכתו של צעיר הבנים, החבוק בזרועותיה.

העגלה השניה - ריקה, אין בה כרים וכסתות לכיסוי הטף, גם לא בגדי משי לחג עבור ילדי החמד, ולא קליות ואגוזים לחלק לפעוטות. אשה אחת ישובה בה. על פניה האציליות, העוטות בצעיף, נסוכה תוגה. מן העינים העמוקות נשקף צער, שבר עמוק מני-ים. זהו המוות מחיים, כאבה של אם חשוכת-בנים. הדרך זורמת, העגלה הדוהרת מפריחה ענני אבק, אך רק אצלה נעצרו החיים, רק אצלה עומדים הימים בקיפאונם המשמים.

הנה הם מגיעים לשילה. השמחה מדביקה את כולם, משלהבת. מה רב האושר, מה גדולה הזכות! לבוא ולהראות לפני האדון ד'.

המאמץ הניב פרי, בחסדי ד'. שאפנו וגם הצלחנו לזכות את הרבים. במתי מעט עלינו לרגל בשנים הקודמות, והנה מכל העברים הם זורמים, אחינו שבדרום ואחינו שבצפון, יושבי הכרכים ואנשי הכפרים. כולם נקבצו ובאו.

אך משהו צובט בפנים. התחושה העמומה מתחזקת ככל שקרבים אל המשכן. מי יכול לשער מה מתחולל בשעה זו בליבה של אישה עקרה? השמחה אמנם מוצאת מקום גם בליבה. גם היא מודה על הזכות להיות שותפה למצווה, אך בו זמנית, גם הכאב הקבוע מקבל ממדים חדשים. הוא מעמיק, נעשה קודר כלילה. התובנה המצמיתה מכה בה ללא רחם:

כולם באים! אין איש שאינו מרכיב את בנו על כתפו ואין כמעט אישה שאינה נושאת עולל בזרועותיה. כולם מבורכים בבנים, ורק אני - שכולה וגלמודה, כעץ יבש, כחפץ שלא יצלח למאום  - - -

הכאב נוקב. הבכי מחלחל, פורץ פתאום. "ותבכה ולא תאכל" (שמואל א', א', ז') - אפילו את מנת קרבן השלמים איננה יכולה לטעום.

כאן המקום! אומר לה ליבה. לשם מה הגעת לכאן, אל משכן ד', אם לא כדי לשפוך לב, להתחנן לשינוי?

עוד חייל לצבא ה'

תשע-עשרה שנות עקרות תובעות את שלהן. תפילה מזעזעת שלא נשמעה כמוה, מתפרצת מול בית קודש-הקדשים (שם י"א): "ותדור נדר ותאמר: ד' צב-אות...", אמרה חנה לפני הקב"ה: מכל צבאי-צבאות שבראת בעולמך, קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?! המלח מכל מאגרי המים שבעולם, נקווה והצטבר בדמעה שנשרה מעיני האשה הגלמודה. המלח הצורב עולה לגבוה, מוקטר ומוקדש כליל לד'.

"ד' צב-אות! רבבות מלאכים יש לך בשמים, ובארץ - צבא קודש של רבבות אלפי ישראל. ואני, אמתך הניצבת לפניך, אין לי חלק בחיל הזה! אין לי בן שישרת אותך!"

אמרה חנה לפני בורא עולם: כל מה שבראת באשה - לא בראת דבר אחד לבטלה. כל איברי וגידי אשר בראת בי, יוצר כל, לא השתמשתי בהם להנאת עצמי, כי אם לכבודך. כל ימי קידשתי את כל איברי וטיהרתי אותם, כדי לעשות נחת רוח לפניך. אבל בן - לא נתת לי, לא זיכית אותי להגשים בגופי את הייעוד, להביא לעולם נשמה יהודית, להקים בנין עדי עד - לכבודך. יוצר כל שעשני כרצונו - זכני לעשות רצונך.

המשאלה הטבעית, הפשוטה בתכלית - נחסמת, נהדפת על הסף. אצל חנה אין "אני", אין רצון עצמי. כולה כליל לפני רצון הבורא. תן לי בן שישרת אותך, תן לי חלק בהמוני פיקודיך, בן שירבה כבוד שמים בעולם. בקשת חנה הולכת ומתפשטת בחללו של עולם, מרעידה את אמות הסיפים. שמים וארץ נבקעים לקולה: לא בקשה אישית יש כאן, לא תחינה פרטית לישועה.

מעומק מחצב ליבה התעלתה חנה וזכתה למה שלא זכה איש, מימות אדם הראשון ועד הנה. היא זכתה לקרוא שם חדש לקב"ה - "ד' צבא-ות" - שם שכל תוכנו הוא כמיהה וכיסופין ליטול חלק בצבאות ד'.

ובת קול משיבה ואומרת: "חנה, את הרבית בחיילותי, אף אני ארבה חיילותיך". הקב"ה השיב לה: אם אכן זהו רצונך האמיתי, לא בעבורך, כי אם לכבודי, אף אני אעשה לכבודך וארחיב את גבולך בבנים. תזכי להעמיד "חיִיל" נכבד - משפחה מפוארת בבית ישראל.

להצמיח אורו של משיח

תפילתה חוצה שנות דור ושולחת קרן אור מבליחה אל העתיד. באספקלריה של נבואה, צופה חנה למרחוק.

הימים שלהי תקופת השופטים. אנדרלמוסיה חברתית, הסמכויות נעקרו, הגדרים נפרצו, הדור שופט את שופטיו. לא מכבר, כמעט נעקר שבט שלם מישראל בגין הדרדרות מוסרית.

חנה רואה את העם בשפל, ומייחלת לשינוי. היא מצרה על כבוד שמים ומבקשת בכל מאודה לגדור את הפרצה. בעיני רוחה היא חוזה גם את התיקון: משיחת מלך בישראל. המלך יפתח דף חדש בחיי העם, הוא יביא אותו במסורת הברית עם ד'. בקשתה מקבלת ממד היונק את לשדו מתוככי העם (שם): "ונתת לאמתך זרע אנשים" - זרע שמושח שני אנשים: שאול ודוד.

הפיקדון

משאת הנפש של חנה מתגשמת. לתקופת הימים מאיר אורו של שמואל ומבקיע את פני תבל. הנער שעתיד להיות שקול כמשה ואהרן - נולד בביתם של אלקנה וחנה, ויימלא הבית אורה.

חנה מבקשת לחקוק בשמו של הבן את עומק ההכרה אשר הגיעה אליה בתפילתה המרטיטה מול היכל ד'. "ותקרא שמו שמואל כי מד' שאלתיו" (שם כ') - לא שלי הוא, זו רק שאילה. ילד החלומות, בבת העין, מחמד עיני ומחמל נפשי, איננו שלי. פיקדון הוא אצלי. הוא ניתן לי בהשאלה מאת מלך מלכי המלכים, פיקדון שנמסר בידי כשומרת, כדי לגדל אותו לכבודו של ד' בקדושה ובטהרה.

חיפש ה' ומצא את האם הצדקנית שתהיה ראויה להיות "השואלת", לשמור על הנער אשר העם כולו עומד ומצפה לו. חיפש ומצא את חנה. חנה אשר השליכה מנגד כל רצון אישי וכל "נגיעה" אנושית, והתעלתה מעל מצולות הכאב ותהומות היגון, כדי לזעוק למען כבוד שמים. היא, בטוהר נפשה, בנקיון ליבה, ראויה להיות ה"שואלת", זו שתשמור על הילד אשר הוא שאול לד'. מובטח בה, בחנה, שכל חמין ושמן שתסוך אותו וכל תפר ותפר שתרקום במעילו הקטון - תכוון בהם אך ורק לכוונה אחת: לגדל חייל נאמן לצבאותיו של מלך הכבוד.

תפילה לדורות

בראש השנה נפקדה חנה. ומאז, מימים ימימה, מדי שנה בשנה בראש השנה, נקראת התפילה של חנה בהפטרה לפני תפילת מוסף. במקהלות ישראל שבה ומהדהדת תפילתה של חנה, שאיפתה המזוככת להמליך את הקב"ה בכל נפש ובכל מאד, לקבוע מרגלית משלה בכתרו של מלך הכבוד.

זכתה חנה, אם בישראל, ולימדה אורחות תפילה לכל בית ישראל, לכל יהודי באשר הוא, ובעיקר בתפילות יום הדין. תשע הברכות בתפילת מוסף של ראש השנה מיוסדות על תשע אזכרות שם שמים שבתפילת חנה. פנימיות תפילתה משתקפת בתפילותינו.

ביום הגדול של חידוש מלכות שמים בעולם, עומדים אנו, קטני דעת ודלי מעש, וקוראים על הייעוד הגדול, על פסגת הבקשות של ראש השנה: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". והרי זאת ולא אחרת צריכה להיות תפילת התפילות, משאלת המשאלות של כל יהודי. לבקש, שנראה במהרה בתפארת עוזך, לתקן עולם במלכות ש-די, שבקרוב נחזה בעינינו כיצד "יאתיו (יבואו) כל לעבדך... וישמעו רחוקים ויבואו, ויתנו לך כתר מלוכה".

השאלה מתעוררת מדי פעם מחדש, מדי שנה בשנה מתחדשים הלבטים: איך אפשר?! הלא מאמינים אנו שגורלנו נחרץ בראש השנה. עתידנו מונח על כף המאזניים. כיצד אפשר להניח בצד את כל הבקשות ה"בוערות" לחיים, לבריאות, לנחת ולפרנסה, להתעלם מכל אלו, ולבקש רק על כבוד שמים?! אולם, הלא זוהי עבודת היום - "מלכויות". זהו הייעוד שאליו נשאף בעבודתנו.

אכן, דרגה נשגבה היא, ולא בנקל אפשר להגיע עדיה. אי אפשר "לקפוץ" בבת אחת למדרגות נישאות. ואמנם, הדריכו אותנו גדולי המוסר כי בדורות שלנו עלינו לבקש ולהתחנן ביום הדין גם על הצרכים האישיים. חובתינו היא. בכך נפנים את עומק הדין, נחוש שאנו תלויים ועומדים ומצפים לחסדיו של ה'.

אבל יחד עם זאת, תפילתה של חנה תאיר את דרכנו ותלמד אותנו כיצד לשלב את שתי הגישות, כיצד לאחוז בזה וגם מזה לא להניח את ידינו. תפילת חנה תהווה דוגמה (שם): "כי מד' שאלתיו" - כל המתנות הטובות, אלו שקיבלנו ואלו שאנחנו מבקשים לשוב ולזכות בהן בשנה הבאה עלינו לטובה, לא שלנו הן, פיקדון הן, קיבלנו אותן בהשאלה כדי להרבות כבוד שמים. לא למעננו אנחנו מבקשים, כי אם למענך אלוקים חיים. באנו לפניך לקבל תפקיד בבריאה המתחדשת ביום הרת עולם, רצוננו לעשות רצונך. למען תכלית זו, אנא, ריבוננו, הענק לנו בריאות ופרנסה, נחת ושמחה, כדי שיהיה לנו לב שקט ופנוי לעבודתך. אחת שאלנו, אותה נבקש.