סיסרא וחילו החזק

סיסרא הגיבור, אמיץ היה ובעל כוח עצום, בלתי ניתן לתיאור. כאשר היה מרעים בקולו על חיית השדה, היא לא היתה מוצאת עוז בנפשה למוש ממקומה, אלא היתה עומדת עד אשר ניגש לתופסה. היה נעמד מול חומת האויב, מרעים בקולו החזק - והחומה היתה קורסת!

כאשר היה יורד לרחוץ בנחל הקישון, היה מעלה בזקנו כמות של דגים שהיתה מספיקה לסעודתם של אנשים לא מעטים.

כבן שלושים כבר כבש את כל העולם בכוחו.

במלחמה נגד ישראל לא הסתמך סיסרא רק על כוחו האדיר. הוא יצא למלחמה ועימו תשע מאות רכב ברזל, וארבעים אלף ראשי גייסות. ארבעים אלף מפקדים שתחת פיקודו של כל אחד עמד גייס שלם! צבא אדיר! מיליוני חיילים!

מלחמותיו של סיסרא היו קצרות... שלוש שעות... ארבע שעות... כשהגיעה השעה השישית, והוא לא חזר, החלה אמו לדאוג! "מדוע בושש רכבו לבא" (שופטים ה', כ"ח), "בושש" - בא שש?

יבבות ודמעות

באותה שעה נעתקו מפיה מאה יבבות ונשרו מעיניה מאה דמעות.

לכאורה, למי איכפת מדמעותיה של אם סיסרא, אמו של מי שביקש להשמיד להרוג ולאבד? בנה המושחת נלחם בישראל ומצא את מותו, והיא מייבבת... מדוע הדבר נוגע לנו?

אלא שבשמים עמד מלאך וספר כל יבבה ויבבה. היא יבבה, והוא רשם:

"פעם אחת!" יבבה שוב - "פעם שניה!" עד שהגיע למאה יבבות. מניין זה נרשם לפני הקב"ה. עד היום עלינו ליצור זכויות שמיימיות כנגד אותן יבבות - מאה תקיעות נגד מאה יבבות של בכי.

ואילו יבבות היו אלו? האם היו אלו יבבות טהורות, הנובעות מלב חם של אם יהודייה? ההיפך הגמור! אם נתבונן בדברי הנחמה אשר הרעיפו שרותיה של אם סיסרא על ראשה, נוכל לעמוד בקלות על טיבן של היבבות עצמן.

דבורה הנביאה מתארת בשירתה את דבריהן: "הלא ימצאו יחלקו שלל, רחם רחמתים לראש גבר, שלל צבעים לסיסרא, שלל צבעים רקמה, צבע רקמתים לצוארי שלל" (שופטים ה', ל'). נחמתה של אם סיסרא היתה שבוודאי ניצח בנה יקירה את עם ישראל, הרג את טובי בחוריו, שלל את שללם, וכעת הוא עסוק בחלוקתו. עתה הוא נוטל את בנות ישראל הצנועות, (שם) "רחם רחמתיים לראש גבר!"

יבבותיה של אם סיסרא היו יבבות של שחיתות! במקום לרחם על בנות ישראל המעונות, במקום לחוס ולבכות על בחורי החמד אשר נשפך דמם כמים על ידי בנה האכזר, היא מייללת ומייבבת על בנה המאחר לשוב... אולם למרות כל זאת, כוחן של יבבות אלו היה כה עז והותיר את רישומו בשמי מרומים עד שהן מהוות סכנה לכלל ישראל. בכל שנה עלינו ליצור מסך מגן של תקיעות שופר שמקורן בקודש פנימה והן מסוככות עלינו ומגינות מהקטרוג של אותן יבבות.

דאגה רוחנית

כמה אמהות יהודיות עמדו על יד החלון במשך אלפי שנות קיומו של עם ישראל, והזילו דמעות על בניהן שיצאו לחזית הקרב וטרם שבו? כמה נערי ישראל כשרים וטהורים נמצאים בחזית המלחמה, ולב אמותיהם יוצא מדאגה לשלומם, כשיבבה חנוקה בגרונן? ואותם בנים לא יצאו לחמוס או לבוז, אלא לעמוד ולהקהל על נפשם ועל נפש עמם!

ויותר מכך, אם בכיה של אם המתחננת על שלומו של בנה, על שלומו הגשמי ועל חייו, כה יקר וחשוב לפני כסא הכבוד, על אחת כמה וכמה כשדמעה נובעת מלב מורתח, אשר אין בו אלא שאיפה אחת ויחידה - לנחת יהודית אמיתית...

זעקה ותחינה של אמא על רוחניות, על קדושה, על טהרה, על גידול הבנים לתורה, למצוות ולמעשים טובים - בוודאי אין להן ערוך! היא מזעזעת עולמות עליונים ונהרות של עזרה מושפעים לעולם בזכותה! 

"קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת!" (תהלים קמ"ה, י"ח) הקב"ה קרוב ואוזנו כרויה לשמוע את שוועתם ואת תחינתם של כל בריותיו, אך תנאי אחד קיים: שתהיה הקריאה באמת, מעומק הלב, בכוונה טהורה ונכונה!

לב של אם

כאשר סיסרא יצא למלחמה נגד עשרת אלפי איש מבני נפתלי ומבני זבולון, האם הטיל אי מי ספק, ולו הקל שבקלים, בתוצאות המערכה? האם היה מאן דהו אשר העז להעלות על דל שפתיו רעיון איוולת דוגמת ניצחון אפשרי של קומץ החיילים היהודיים על הצבא האדיר של סיסרא: ודאי שלא!

אמו של סיסרא, כפי הנראה, לא היתה יוצאת מן הכלל... סביר להניח כי כאשר העניקה לו את ברכתה, לא היתה מוטרדת כלל בדאגה לשלומו...

היא ידעה היטב את עצמתו הצבאית של בנה ושל מחנהו, והיתה משוכנעת כי ישוב כשכתר הניצחון לראשו!

גם כאשר איחר סיסרא לשוב, קשה להניח כי העלתה אמו על דעתה אפשרות של תבוסה... הלא שרותיה ניחמוה באומרן כי עסוק הוא בביזת ישראל. לכל היותר אולי  חששה ממארב בלתי צפוי, אשר עיכב את ההכרעה בשעות ספורות, אבל על מפלה מוחצת? על כישלון נחרץ? על אובדן כל הצבא האדיר ובנה הגיבור בראשו - על כך בוודאי לא חשבה!

למרות כל זאת, אף שבטוחה היתה אם סיסרא למעלה מכל ספק בניצחונו של בנה, מכל מקום, כאשר איחר, היא יבבה... אמנם השכל יכול היה להכריז בוודאות כי ניצח, אולם הלב, לב של אמא, נותר דואג!

נכון, הוא ניצח! הוא בוודאי ניצח! אבל... למה הוא מאחר?

עורו ישנים

אנו מגיעים ליום הדין סמוכים ובטוחים שה' יעשה לנו נס ויוציא את משפטנו לאור. אנו יודעים כי נתונים אנו בידיו של אבינו שבשמים האוהבנו אהבת אב. אולם אחרי הכול... הרי אנו מכירים את מצבנו... כדוגמת אמו של סיסרא הלב דואב, הלב חושש. למען אותו לב באות התקיעות ומחזקות את הקשר לבורא.

קול השופר מכריז: "עורו ישנים, הקיצו! אל לנו להיות רגועים ושלווים. נשמע את קולות השופר, נשחזר במוחנו את בכיותיה של אם סיסרא, ונזכור שלאף אחד אין ביטוח... גם סיסרא היה בטוח שהוא יוצא לקרב קצר וחוזר מיד, אך ברגע אחד הכול התהפך.

כמה דמעות צריכים אנו לשפוך על אף ביטחוננו? איזו יבבה צריכה לבקוע ולעלות מקורות ליבנו בראש השנה!