התורה מייחסת חשיבות רבה מאד למצוות ביכורים. ניתן ללמוד זאת מההרחבה הרבה שבה מתארת התורה את טקס הבאת הביכורים. התורה מפרטת (דברים כ"ו, ב'): "ולקחת מראשית כל פרי האדמה... ושמת בטנא... והלכת אל המקום...".

כיצד נעשית המצווה? "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה (וכן כל פרי משבעת המינים), כורך עליה גמי לסימן ואומר: הרי זה ביכורים"

במצוה זו מדגישה התורה: "ושמחת בכל הטוב" (שם י"א). אמנם כל מצוות התורה חייבות להתבצע מתוך שמחה וטוב לב, אולם עולה עליהן מצוות ביכורים, שהשמחה מהווה חלק בלתי נפרד ממנה.

הביכורים היו מועלים לירושלים בפומביות ובחגיגיות רבה. הדברים תוארו בדברי הרמב"ם (הלכות ביכורים פרק ד', הלכה ט"ז): "כיצד מעלים את הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד, כדי שלא יעלו יחידים, שנאמר: "ברוב עם הדרת מלך" (משלי י"ד, כ"ח). ובאים ולנים ברחובה של עיר... ובשחר הממונה אומר: "קומו ונעלה ציון אל ה' אלוקינו". והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופים זהב ועטרה של זית בראשו... והחליל מכה לפניהם, עד שהם מגיעים קרוב לירושלים. והם הולכים בכל הדרך וקוראים: "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך" (תהלים קכ"ב, א').

"הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם שליחים להודיע לאנשי ירושלים, ועיטרו את ביכוריהם... והפחות והסגנים והגזברים יוצאים לקראתם מירושלים... ומשיכנסו כולם בשערי ירושלים, יתחילו לקרות: "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים".

מהו ערכה המיוחד של מצוה זו הנעשית בפאר כה רב ובשמחה כה מרוממת?

מצווה זו כוללת עיקרון יסודי ביהדות. בזמן שבו שהה עם ישראל במדבר, היה ניזון מהמן שירד מן השמים. עם בואו לארצו, היה על העם לעבד את האדמה, לחרוש, לזרוע ולקצור, כדי שיהיה לו לחם לאכול. כיון שכך, התעורר חשש שמא ישכח עם ישראל את בוראו ויסבור כי כוחו ועוצם ידו הם אלו העושים לו חיל. לכך נועדה מצוות זו להזכיר לאדם מיד עם ראשית צמיחת הפירות כי (תהלים כ"ד, א') "לה' הארץ ומלואה".

הענקת ארץ ישראל לעם ישראל לא היתה רק כדי להנחיל להם פיסת מולדת. לישיבת עם ישראל בארץ הקודש קיימת מטרה מקודשת - לרומם ולקדש את חיי החולין ולהעלותם לרמה רוחנית נאותה.

אלא שמטרה נשגבה זו עלולה להישכח מן הלב, ולכן, באה מצוות הביכורים להוות תזכורת לאדם מהו היעד האמיתי של הישיבה וההתנחלות בארץ ישראל.

הכרזת האמונה העולה מהבאת הביכורים היא המבטיחה שגם שאר הפירות יהיו חתומים בחותם האמונה. ה"ראשית" המקודשת מסייעת שגם על הנותר תוקרן קדושה, ואף היבול הנוסף ייאכל בקדושה ובטהרה.

*

השמחה בקיום המצוות מצביעה על התקשרות פנימית של המקיים עם המצוות ועם הבורא שציווה עליהן. התקשרות זו מעבירה את האדם למישור מרומם יותר, מישור הקושר אותו לבורא, לתורתו ולמצוותיו.

כיצד נגיע לשמחה פנימית זו?

השמחה נובעת מהידיעה שה' בחר בנו מכל העמים לעם סגולה ונתן לנו את תורתו. התפקיד המרומם והאחראי, וההזדמנות להתקרב לבורא מסוגלים למלא את לבנו בשמחת אמת. אלא שלצורך קיבוע הכרה זו במעמקי הלב, נדרש האדם לטהר את עצמו ממידות לא טובות וממחשבות פסולות, ורק אז תהיה לו יכולת להגיע לשמחת נפש פנימית אמיתית בקיימו את המצוות.

התורה מציינת את אחת הסיבות המרכזיות המונעות  קרבת נפש זו (דברים כ"ח, מ"ז): "תחת אשר לא עבדת ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". מהו "טוב לבב"? "טוב לבב" כוונתו לטהרת הלב. טהרת הלב היא המובילה לשמחה פנימית. הזוכה להיכנס לשערים רוחניים אלו, זוכה למסכת חיים שכולה טוב לב, וכולה אושר ושמחה עילאיים.

מה רבה צריכה להיות עגמת נפשנו על שהפסדנו טובה זו בעת חורבן בית המקדש. מלבד העובדה שחסרים אנו את קירבת הבורא שהיתה מושגת באמצעות העליה לרגל והקרבת הקרבנות, נמנע מאיתנו גם לקיים מצווה יקרה זו. אך יחד עם זאת נאמר במדרש תנחומא: "צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד להחרב, והביכורים עתידים להפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללים שלוש פעמים בכל יום".

דברים אלו טעונים הסבר: מהו הקשר בין הביכורים למצוות התפילה, עד שניתן למצוא נוחם בתפילה על העדר הביכורים?

נראה להסביר שעיקר החשיבות שמייחסת התורה למצוות הביכורים, הוא בשל גילויי ההתבטלות המוחלטת של האדם כלפי מלכות שמים. כאמור, כשמגיע אדם לפרק שבו ארצו נותנת את יבולה והוא רואה פירות מעמל כפיו, עלול הוא להתמלא ברגשות של התנשאות וגאווה, לכן ציוותה התורה להקדיש את פרי ביכוריו הראשון לה', וגם לקרוא עליהם את מקרא הביכורים. מכל אלו עולה ההצהרה שלא כוחו ולא כשרונותיו הם שעשו את החייל הזה. תמצית מצוות הביכורים היא (דברים כ"ו, י'): "ועתה הבאתי את ראשית פרי האדמה, אשר נתת לי ה'". בקיום מצווה זו מכריז האדם כי כל אשר בידו - מחסד עליון בא לו, ועל כן הוא מביא את ביכוריו כביטוי של הכרת טובה.

זהו למעשה גם עניינה של התפילה. תפילה אמיתית נובעת מפיו של אדם החדור בהכרה עמוקה שמכח עצמו אין לו מאומה. החפץ לזכות בענין כלשהו כבריאות, פרנסה, הצלחה ועוד, פונה בתפילה אל הקב"ה, שהכח והממשלה הם רק בידו.

התפילה מהווה "הבאת ביכורים זוטא", במקום הביכורים המקוריים, שלדאבוננו נבצר מאיתנו להביאם למקדש. גם בעת הבאת הביכורים היה המביא משתחווה לפני ה' ומביע את אהבתו אליו ואת כניעתו מפניו.

גם הקרבנות שהקריבו ישראל במקדש, הינם צורת ביטוי של כניעה והתבטלות לפני הקב"ה. עיקרון זה למדנו מפרשת הגדול שבכל הקרבנות, היא "עקידת יצחק". כאשר יצא אברהם אבינו לדרכו, הוא לקח עימו את שני נעריו. ביום השלישי כאשר ראה אברהם את המקום מרחוק, הוא ביקש ללכת לשם ביחידות, ללא הנערים. הוא אמר להם (בראשית כ"ב, ה'): "ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם".

אמנם הנערים לא ידעו שיצחק הוא המיועד להיות הקרבן לה', אולם הם ידעו היטב שאברהם עומד להקריב קרבן, שהרי הוא נטל עימו עצי מערכה, אש ומאכלת. מהו, אם כן, פשר הביטוי "ונשתחווה" שאמר אברהם ביחס להקרבת הקרבנות שהוא עומד להקריב?

נראה להסביר שבמילה זו "ונשתחווה", הגדיר אברהם את תפיסת היהדות אודות הקרבנות. הקרבת הקרבן משמעותה לא רק זביחת בהמה או הקטרת איבריה. הקרבן בפנימיותו מבטא את הקרבת מביא הקרבן. חלבו ודמו של האדם המקריב כאילו מוקטרים לגבוה. כל פעולה הנעשית בבהמה, מסמלת את נכונות המקריב להביא את כל ישותו כריח ניחוח לה'. תמצית הקרבת הקרבן היא כניעת המקריב לפני אביו שבשמים.

תפיסה זו רחוקה מאד מתפיסת הקרבן אצל אומות העולם. אצלם יכול להימצא הביטוי שנאמר על ידי בלעם (במדבר כ"ג, ג'): "התייצב על עולתך". לדידם, האדם המקריב ניצב זקוף קומה ליד קורבנו מבלי לנסות לכפוף את גאוותו. זוהי גישה פסולה המסתפקת בהקרבת חלבה, איבריה וגידיה של הבהמה, בעוד שאישיותו של המקריב נשארת קשוחה כבראשונה.

תחושת ההודיה קשורה ואחוזה בכריעה ובהשתחוויה. רגש הכרת הטוב כלפי הקב"ה ממלא את האדם הכנעה והתבטלות כלפיו. לעומתו הסבור שכוחו ועוצם ידו הם שהועילו לו, אינו מכיר טובה לשום ישות מבלעדיו.

גם בפרשת הביכורים בולט ביטוי הכרת הטוב כלפי הקב"ה. את הפסוק (דברים כ"ו, ג'): "ובאת אל הכהן... ואמרת אליו", פירש רש"י: "ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה". ההכרה בטובה הינה תמצית הבאת הביכורים.

בכך נבין מה שאמרו חכמינו במדרש (בראשית רבה א', ד') שהביכורים הם אחד מן הדברים שלמענם נוצרה הבריאה. עיקר מטרת בריאת העולם היא שהאדם יודה לאלוקים שבראו. ואמנם, ההודיה לה' היא המכנה המשותף של כל מצוות התורה. עיקרון זה מודגש במיוחד במצוות הביכורים, ועל כן אין פלא שמצוה זו מהווה את אחד היעדים המרכזיים שבבריאת העולם והאדם.

רגש הכניעה העמוק לקב"ה הבולט כל כך במצוות הביכורים, הוא הגורם הראשי לשמחה שנלוותה למצוה זו. ההכנעה לפני השכינה, וההכרה שכל אשר לאדם מידי הקב"ה באו לו, היא הממלאת את היהודי שמחת נפש של אמת.