ביום הראשון של ראש השנה נוהגים ללכת אל שפת ים או נחל או לכל מקור מים אחר ו"להשליך" שם את החטאים. מנהג זה נקרא "תשליך". שמו של המנהג נלקח מהפסוק (מיכה ז', י"ט): "ותשליך במצולות ים כל חטאתם". יש בעמידה זו מעשה סימלי שיאבדו החטאים וייכלו מן העולם, שייתמו ולא ייזכרו עוד, כדבר הצולל ואובד במעמקי הים.

על שפת הנהר אומרים את הפסוקים מספר מיכה ופסוקים המזכירים את שלוש עשרה מידות הרחמים של הקב"ה. אומרים גם תפילה מיוחדת, הקשורה לכפרת החטאים ולהתקרבות אל ה'. כמו כן אומרים את פרק ל"ג בתהלים העוסק בהשגחה פרטית, ומסיימים באמירת שבע פעמים את הפסוק (תהלים קי"ט, פ"ט): "לעולם ה' דברך ניצב בשמים".

בסיום סדר התשליך מנערים את הכיסים, פעולה המורה גם היא על רצוננו להשאר נקיים מחטא ועוון, ועל כך ששוב נקיים בגדינו ללא רבב של חטא.

התשליך הינו, כאמור, מעשה סמלי, המראה את הרצון השוכן בתוככי הנפש להיטהר מהחטאים ולשוב בתשובה שלמה לפני מלך מלכי המלכים, שדינו מתוח בימים אלו.

לפי מנהג יהודי אשכנז, אם יום ראשון של ראש השנה חל בשבת, אין יוצאים ביום זה לאמירת "תשליך", כי לא מוסיפים תחנונים בשבת, ולכן אומרים את תפילת "תשליך" ביום השני של ראש השנה. לפי מנהג יהדות ספרד אומרים את ה"תשליך" ביום הראשון של ראש השנה, גם אם הוא חל בשבת, ובתנאי שהיציאה אל מקורות המים אינה מחייבת יציאה מחוץ לתחום הערוב.

ישנן קהילות האומרות את "תשליך" באחד מימי החול של עשרת ימי תשובה. יש המקפידים לאומרו באותו יום שבו אומרים ב"סליחות" את שלוש עשרה מידות הרחמים שבהן חילה משה רבנו את פני הקב"ה וזכה למחילת חטא העגל.

כשם שתקיעת השופר מזכירה את זכות עקידת יצחק לפני הקב"ה, כך גם אמירת "תשליך" מזכירה ענין זה. מסופר שכאשר הלך אברהם אבינו עם יצחק בנו אל העקדה בהר המוריה הפך השטן את עצמו לנחשול מים אדירים. אולם אברהם ויצחק לא נרתעו מלמלא את רצון הבורא, והם נכנסו אל הנהר הגועש, והתקדמו עד שהמים הגיעו לצווארם. אז נשא אברהם את עיניו כלפי מעלה ואמר: "ריבונו של עולם, הגיעו מים עד נפש, רצוני לעשות את רצונך". מוסיף אברהם ואומר: "אתה אמרת לי: 'והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך' (בראשית כ"ב, ב'), מי יקיים את ציווי זה וייחד את שמך בעולם, אם יצחק ואני נטבע במים?" למשמע דברים אלה גער הקב"ה בשטן, הנהר יבש ואברהם ויצחק המשיכו בדרכם.

ביום הדין, בראש השנה, אנו באים אל הנהר לשאת תפילה. בכך אנו רוצים להזכיר את זכות האבות, כדי שיעלה זיכרוננו לטובה, ומי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה – הוא יעננו, ומי שענה ליצחק בנו כשנעקד על גבי המזבח – הוא יעננו.