זו היתה בדידות!

לבד. לבד בתבל כולה.

העינים והאוזניים פקוחות היו אל העולם שמסביב. הן קלטו את המראות המרתקים ואת הקולות המעניינים. את דממת היער ואת שאון מפלי המים, את זמרת הציפורים ואת נהמת החיות.

כן, אדם הראשון הרגיש בכל המתרחש סביבו, והסקרנות ניעורה בלבו. הוא שמע את הסימפוניה והבין את התהליכים המתחוללים לנגד עיניו. הוא הדביק תוויות זיהוי נכונות לכל החי הנקרה בדרכו, שנאמר: "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה" (בראשית ב', כ'). והנה מתבהרת לו העובדה המסעירה כי אף שהוא ניצב בתוך העולם, הוא עומד למעשה מולו. הוא אינו משתייך למתרחש.

נודע לו שהוא - אדם.

מסביב הכול עצום ורב לאין מספר, הכמויות אדירות. ברום השמים מיליוני כוכבים, ובארץ - כרי דשא, הרים, עמקים, נהרות, ימים, אוקיינוסים. והחי? איזו שאגה אדירה! קולות רבגוניים של אלפי סוגים של חיות, בהמות, בעלי כנף, דגים ורמשים לרוב. הללו מתרוצצים, משתעשעים ונאבקים בהמון.

רק הוא - לבד.

בלא אח ורע. יחידי. אינו שייך לשום "ממסד" בהמי או חייתי כלשהו.

אדם הראשון לא סבל מבעיית צפיפות אוכלוסין. את משאבי הטבע טרם ניצל, והעולם עוד היה נחמד, בראשיתי. שמיו תכולים, אוירו צלול כיין בלי ערפל תעשייתי ושאר צרות. מימיו מורכבים מאטומי מימן וחמצן בלבד, ללא תוספות מיותרות של כלורידים ורעלים. הנהרות זרמו ברוגע לשמחת העין, אפיקיהם נקיים וזכים, ללא שפכי תעשייה. הצמחיה לבלבה באין מפריע, והיקום כולו היה שרוי בשלווה קסומה. הררי אשפה טרם נראו, לא בחופי אגמים נטושי נופשים ולא ביערות שרופי פיקניקים.

אף שכל התופעות הללו טרם התרחשו, הקביל את פניו  חוק הגנת הסביבה, כמתואר: "ויקח ה' אלוקים את האדם, ויניחהו בגן עדן, לעבדה ולשמרה" (בראשית ב', ט').

האדם שמע שתי מילים: "לעבדה ולשמרה", ודווקא המגביל שבהן הרחיב את השקפת עולמו על תבל ומלואה. הוא צרפן לברכת האלוקים: "מלאו את הארץ וכבשוה" (שם א', כ"ח). הסינטיזה שנוצרה, הבהירה לו את רצון האלוקים במיטבו.

עתה, כאשר למד שעליו להכיר טובה עבור ההנאות שניתנו לו, והוא שמע שעליו לעשות זאת באמצעות עבודה ושמירה, הבין ששלטונו על הטבע הוגבל, ואסור שידבקו בו סממני רודנות חסרת מעצורים.

הוא ספג לקרבו את המשמעות הנכונה של ברכת "וכבשוה", שאין בה כל צידוק לדריכה גאה על יצורים. היא לא מתירה התאכזרות כלפי היקום. אין לאדם זכות להשמיד את מה שהעינים רואות, רק משום שכך מכתיבה ההנאה הרגעית החולפת.

ברכת "כבשוה" לא הפכה את האדם, לאדון בלעדי על העולם, והעולם לא הפך הדום למדרס רגליו. הציווי "לשמרה" כפה עליו את מסגרת חוקי טבע שעליו להתחשב בהם  ואסור לו לפרוץ אותם. עליו לשמור על האיזון בין מרכיביהם השונים למען יפעלו כיאות לרווחת הכל. עליו לחיות בחרדת קודש ומתוך משמעת פנימית, אם רצונו לחיות תמיד בגן עדן.

זאת תורת האקולוגיה הגלומה בתורה. כאן טמון הסיכוי לקיום העולם ולהתפתחותו ללא סכנה להתפרקותו מעצמו. כאן זוכה האדם לאיזון, לאפשרות להכיר את מקומו הנכון בקרב יצורי תבל. כי רק מתוך הכרה זו מסוגל אדם לגבור על שרירות לבו, לשמור על חוקי הבריאה ולכבדם מתוך הכרת טובה אף כלפי הדומם המשפיע טוב, ובעיקר, להכיר את המחוקק הבורא ולהודות לו.

זהו האיזון האקולוגי המלא, הוא ה"שלום" במונחו העברי, שלום מלשון שלימות.

חז"ל ראו במילים "לעבדה" "ולשמרה" את חזות כל המצוות, מן המצווה הראשונה של עץ הדעת, דרך שבע מצוות האנושות (מצוות בני נח) עד לתרי"ג המצוות של עם ישראל. כולן שואבות מאותו חוק איזון. כולן באות לקיים את ההרמוניה בכל חלקי הבריאה, מנפש האדם עצמו, אל המשפחה, אל החברה, אל העם ואל האנושות כולה ועד לחי, לצומח ולדומם בעולם.

האדם לדורותיו מרד והפר את המשמעת. הוא גירש את עצמו מגן עדן. תחושת האדנות ללא הגבלה שפיתח האדם, פגעה באיזון. הופרה ההרמוניה בלבבות, חישוקי מסגרות החברה חורקים ללא הרף. גם הטבע עצמו, זה המתקומם עתה נגד עוינות האדם ומשיב מלחמה שערה על הפגיעה המתמדת בו, הוכיח בצורה ברורה, שאין להפריד בין צו המוסר – המחייב לנהוג בכבוד בחוק תבל – לבין צו החיים. הפרת האיזון בעולם הנובעת בחלקה הגדול מזלזול ומגאווה של האדם, יצרה את בעיית ה"אקולוגיה", זו הזועקת ומתריעה על סכנת החידלון המתקרב.

קיים מכנה משותף בין החור באוזון, הקרחונים הנמסים ואפקט החממה הגלובאלי -זהו הגורם האנושי. בעיית הזיהום הגלובאלי לא תיפתר רק באמצעות מעבר למנועים חשמליים או בזכות טכנולוגיית מיחזור חדשנית, נחוצה גם מודעות מוסרית עמוקה. הפתרון למכלול כולו נמצא בדברי המדרש:

"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן. אמר לו: ראה מעשי כמה נאים... תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך". קו ישיר מחבר בין הקלקול הרוחני לנזק הגשמי. הבה נשמור על העולם שקיבלנו ונשאירו צח ונקי, קדוש וטהור, כביום הבראו.