לפני פטירתו בירך משה רבינו את כל אחד מהשבטים בברכה ייחודית האופיינית לו.

מבין כל שבטי ישורון צויינו שנים בקשרי השותפות שביניהם, הלוא הם: יששכר וזבולון. את שניהם כלל משה בברכה אחת (דברים ל"ג, י"ח): "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך". "צאתך" הכוונה היא ליציאה למרחקים למטרות מסחר. "באהליך" הכוונה לאהלי תורה שבהם יושבים ההוגים בה.

הברכה התקיימה במלואה. עסקי זבולון פרחו ושגשגו, ספינותיו הפליגו בימים ומסחרו חבק ארצות ועמים, אולם לא העיסוקים החומריים ביטאו את מהותו של זבולון. עיקר מעייניו של זבולון היו נתונים לשותפות המיוחדת שנרקמה בינו לבין אחיו יששכר. על כך נאמר בפסוק: "שמח זבולון בצאתך". כל מי שיוצא לדרך, וביחוד כאשר הוא נוסע למרחקים ועל פני ימים, ליבו אפוף דאגה: האם ינצל מסכנות הדרך? האם יצליח להגשים את מטרות נסיעתו? האם ישוב בשלום? כאן המצב שונה. כבר בצאתו לדרך, ממלאת שמחה את לבו של זבולון, כי "יששכר באהליך". יש לו תמורה רוחנית מלאה עבור צאתו לסחורה. תורתו של יששכר שומרת עליו בלב ימים.

זבולון לא הסתפק בתמיכה כספית בלבד בלומדי התורה משבט יששכר, אלא הוא כרת עימם ברית. זבולון התחייב לספק את כל מחסורם של בני יששכר, ובתמורה הוא קיבל חלק בתורתם. התמיכה בלומדי התורה מזכה את התומכים בה ליטול חלק בתורת תלמידי החכמים ובשכרם הרב.

אמנם אי אפשר כלל למכור או להעביר את השכר הניתן עבור המצוות או עבור לימוד התורה, ולכן קיים תנאי עקרוני בנושא זה, והוא שהסכם השותפות יחתם לפני עשיית המצוה. העשיר מספק את פרנסת החכם, ובכך הוא מאפשר לו להתמסר ללימודו, וכגמול הוא זוכה בשכר התורה שתילמד מכאן ואילך. הוא מאפשר את הלימוד, ולכן שכרו כה רב.

לאחר שהחכם כבר עמל והתייגע בתורה, אין אפשרות להשתתף עימו בשכר תורתו לשעבר, בעד כל הון שבעולם. על כך נאמר (שיר השירים ח', ח'): "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו", אם התורה כבר נלמדה ובאה לעולם, כל הון לא ישווה לה. מסיבה זו נאמר בפסוק תחילה: "שמח זבולון בצאתך", ורק אחר כך: "ויששכר באהליך". השתתפותו של זבולון הגיעה לפני לימוד תורתו של יששכר, כי רק באופן זה חלה, כאמור, שותפות זו.

חייבים אנו לתת את הדעת לנקודה מהותית נוספת: שכר העולם הבא שונה מהמקובל בעולם הזה. כאן השכר נפרד מהמעשים שבגינם הוא ניתן. לא כן בעולם הבא, שם הגמול הינו תוצאה ישירה מפעולות המצוה. שכר העולם הבא הוא רוחני ביסודו, וממנו זוכה ליהנות מי שבחייו הרגיל את עצמו להנאות רוחניות. שכר העולם הבא הוא העונג הגדול שבכל העינוגים. מי שבחייו מצא עונג וסיפוק מהעיסוק בתורה, יהנה משכר מופלא בעולם הבא. לעומתו, מי שבחייו לא הסכין לכך, יתקשה לחוש גם בעולם הבא בעונג הרב. לאור כל זאת, נשאלת שאלה: איך יוכל זבולון לקבל חלק בשכר תורת יששכר? והרי נפשו לא הוכשרה לקליטת אור התורה?

סוד הענין טמון בשותפות שנרקמה בין יששכר וזבולון. זבולון לא רק תומך ביששכר, אלא נעשה שותף לתורתו עצמה. בשותפות שבין יששכר וזבולון, הופך זבולון לכעין יישות אחת עם יששכר, ועל כן השכר מתקבל על ידי שניהם במשותף.

יגיעת זבולון בסיפוק צרכי יששכר נחשבת לו כלימוד התורה של יששכר, עד שזבולון נעשה "למדן" ברמה גבוהה. מובא בקהלת (ז', י"ב): "כי בצל החכמה בצל הכסף", פסוק זה רומז לשכר הרב שיזכו לו אלו שנעשו שותפים לתלמידי חכמים בלימוד תורתם. "בצל החכמה", במקום שבו יזכו לומדי התורה לשכר רב לנצח, יזכו גם אלו שעליהם נאמר: "בצל הכסף", שתרמו ואיפשרו את לימוד התורה. שניהם יזכו לשכר המיוחד ולתענוג הרוחני המיועד ללומדי התורה.

הסכם זה מקובל הוא לאורך הדורות, ואף בדורנו רבים הם האנשים הקושרים את גורלם עם לומדי התורה, באמצעות הסכם. ללומד מתאפשר ללמוד ללא דאגות פרנסה ולתומך נפתחים שערי אורה ושכר רב לנצח נצחים.

מסופר על יהודי שהוריש את מחצית הונו לישיבת וולוז'ין, ועל כן הבטיחו רבי חיים מוולוז'ין שלאחר המאה ועשרים שלו ילמד משניות לעילוי נשמתו. לאחר פטירת אותו נדבן קיים רבי חיים את הבטחתו, ולמד בעיון לעילוי נשמת הנפטר. פעם אחת, כשעסק רבי חיים במשניות "טהרות", התקשה בהבנת ענין מסויים. מתוך יגיעתו בתורה נפלה עליו תרדמה, והנה בחלומו נגלה אליו הנדבן וביאר לו את המשנה בבהירות נפלאה. מכך הסיק רבי חיים שלא זו בלבד שנדיבי התורה זוכים לשכר התורה, אלא שהם עצמם הופכים להיות ללמדנים. זוהי גדלותה של התמיכה בתורה ושל ההסכם המיוחד שנחתם בין הלומד לבין שותפו, הסכם המכונה לדורות בשם "הסכם יששכר וזבולון".