משה רבינו היה צריך להודיע לכל אחד מבני שבט לוי את המשא שאותו היה עליו לשאת, וכפי שנאמר (במדבר ד', ל"ב): "ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם".

במסגרת זו של הטלת המשאות השונים, מוצאים אנו שדווקא על אלעזר בן אהרן הכהן, נשיא נשיאי הלוי, הוטל לשאת את המשא הכבד ביותר, כפי שנאמר (במדבר ד', ט"ז): "ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן: שמן המאור, וקטורת הסמים, ומנחת התמיד ושמן המשחה".

את כל המשאות הללו נשא אלעזר הכהן בעצמו, מלבד היותו אחראי לכך שכל שאר נושאי המשאות יתפקדו כדבעי. משקל משאות אלו היה כבד ביותר, ובאופן טבעי לא היה בכוח בשר ודם לשאתם.

ללמדך, כי לכל אחד ואחד מישראל יש את ניסיונותיו ואת מסכת קשייו שלו. יש מי שנצרף בכור העוני, ויש מי שהקב"ה בוחנו דווקא בעושר ובנכסים - האם ידע להשתמש בהם כראוי. יש מי שמעצם טבעו הינו רך לב ויש מי שמידותיו קשות כברזל. במסגרת עולמו הייחודי יש לכל אחד את קשייו הוא.

ביום כלות משה להקים את המשכן, נשאה רוחם של הנשיאים להביא דורון מיוחד לחנוכת המזבח. בין השאר, הביאו הנשיאים עגלות ובקר, לשם נשיאת המשאות. באותה שעה נצטווה משה רבינו לקחת את העגלות והבקר, ולתת אותם אל הלויים (במדבר ז', ה') "איש כפי עבודתו". בני מררי, שהיה עליהם לשאת את המשאות הכבדים ביותר, קיבלו ארבע עגלות ושמונה בקר, ואילו בני גרשון שתפקידם היה לשאת משאות קלים יותר, הסתפקו בשתי עגלות ובארבע בקר.

כשם שמן השמים מטילים על כל אחד לשאת משאות, כך גם נותנים לו את האפשרויות לשאת אותם. לעולם אין מעמיסים על אדם משא רוחני או ניסיון כבד יותר ממה שיוכל לעמוד בו. מצד האדם נדרשים רצון כן ואימוץ כל הכוחות כדי לעמוד בניסיון שהוטל עליו. אם יפעל כראוי, יוכל בהחלט לצאת מחושל מכל הניסיונות.

העגלות והבקר שנמסרו לבני לוי בהתאם לאופי עבודתם, מהווים סמל לדורות. מהם למדנו כי מי שהטיל על האדם, חובות, משאות וניסיונות, הוא גם זה שנתן לו עגלות וכוחות, להצליח במשימות שהוטלו עליו.

המטלה שהוטלה על בני קהת, הייתה הקדושה שבכולן - לשאת את קודש הקדשים, דהיינו, את הארון, השולחן, המנורה והמזבחות, הפרוכת וכלי השרת.

בהתאם לחשיבותם ולקדושתם של בני קהת, היינו סבורים שהם יקבלו עגלות יותר מאשר שאר בתי אבות הלויים, אך התורה מלמדת שלא כך היה (שם ז', ט'): "ולבני קהת לא נתן, כי עבודת הקודש עליהם, בכתף ישאו".

הנשיאה בכתף מלמדת על יחס החביבות המיוחד שיש לרחוש כלפי הארון ושאר המשאות המקודשים.

לאמיתו של דבר, לא זו בלבד שמשא הארון לא הכביד על בני קהת, אלא ש"הארון נשא את נושאיו" (סוטה ל"ה, א'). לאמור, לא רק את משא הארון הם לא היו צריכים לשאת, אלא שהארון הקל עליהם, עד שאפילו את משא גופם הוא נשא.

ככל שהמשא מקודש יותר, מתבקש מן האדם שיטה את שכמו כלפיו ביתר שאת. אולם לאחר הנכונות לשאת במשא, באורח פלאי אין משא זה מכביד, אלא הוא זה הנושא את האדם ומגביהו הרבה מעבר לכוח המשיכה של הארציות. משא הקודש שהוטל על שכמם של בני קהת הביאם להתרונן ולפצוח בשיר.

יש לך אדם שמקיים את מצוות הבורא בנאמנות, אולם הוא חש את עצמו כמי שכפאו שד. מאמין הוא באמונה שלמה "שהבורא יתברך שמו גומל טוב לשומרי מצוותיו, ומעניש את מי שיעבור על מצוותיו". לפיכך, הוא מציית בקפדנות לכל הלכה הכתובה בתורה, אלא שהשמחה היא ממנו והלאה.