אָמַר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק: מִיָּמַי לֹא אָכַלְתִּי אֲשַׁם נָזִיר טָמֵא! אֶלָּא אֶחָד, פַּעַם אַחַת בָּא אָדָם אֶחָד נָזִיר מִן הַדָּרוֹם, וּרְאִיתִיו שֶׁהוּא יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רוֹאִי וּקְווּצוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִים, אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית שְׁעָרְךָ זֶה הַנָּאֶה? אָמַר לִי: רוֹעֶה הָיִיתִי לְאַבָּא בְּעִירִי, הָלַכְתִּי לִמַלְּאוֹת מַיִם מִן הַמַּעְיָן וֱנִסְתַּכַּלְתִּי בַּבָּבוּאָה שֶׁלִּי, וּפַחַז עָלַי יִצְרִי וּבִקֵּשׁ לְטוֹרְדֵנִי מִן הָעוֹלָם, אָמַרְתִּי לוֹ רָשָׁע! לָמָּה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שלך, בְּמִי שֶׁהוּא עָתִיד לִהְיוֹת רִמָּה וְתוֹלֵעָה? הָעֲבוֹדָה (אני נשבע)  שֶאֲגַלֶּחְךָ לַשָּׁמַיִם מִיָּד עָמַדְתִּי וּנְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, אָמַרְתִּי לוֹ : בְּנִי, כָּמוֹךָ יַרְבּוּ נוֹזְרֵי נְזִירוּת בְּיִשְׂרָאֵל, עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר: (במדבר ו' ב')  "אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר להשם ..." .(נדרים ט': )

כדי להבין עומק סיפור נפלא זה, עלינו לעיין היטב  בפרשתנו בפרשת דיני  "נזיר", הנה,  אחד מדיני הנזיר הוא:  שעליו להתנזר מכול היוצא מן הענבים. אסור לו להסתפר, ואסור לו להיטמא. כאשר תמו ימי נזירותו עליו להתגלח, ולהביא קורבנות. כמו כן כאשר הוא נטמא בתוך ימי נזירותו, עליו להפסיק את ימי נזירותו, הפסקת הנזירות כוללת  את גילוח השׂער . ועליו להביא קורבן  "אשם נזיר טמא". ולהתחיל שוב לנהוג בעצמו את ימי הנזירות שקיבל על עצמו.   

הצהיר רבי שמעון הצדיק שהיה "הכוהן הגדול" בתקופת הבית השני:  " מימיי לא אכלתי אשם נזיר טמא" ומדוע? ע"כ מסביר שם בגמרא רבי יונה: "כשהן תוהין – נוזרין, (כלומר, הסיבה שאנשים מקבלים על עצמם "נזירות", היא מפני חרטתם על   מעשיהם הרעים, וסבורים הם שעל ידי פרישותם מהיין יתכפר עוונם ) וכשהן מטמאין ( כשאירע, והם נטמאו תוך כדי נזירותם) ורבין עליהן ימי נזירות – מתחרטין בהן, (מכיוון שרבו עליהם ימי נזירותם ממה שהתכוונו מתחילה, אזי הם מתחרטים על עצם קבלת הנזירות, )  ונמצאו מביאין חולין לעזרה".( יוצא שבעקבות חרטתם, 'נראה' שהקורבן הגיע בטעות.) ומשום כן נמנע רבי שמעון מלאכול קורבן נזיר טמא, אך כאשר נפגש עם הנזיר שבא מהדרום, שם חרג ממנהגו, ואכל מקורבן זה.

יש להתבונן במעשהו של הנזיר מהדרום: א. כאשר הביט  בהשתקפות פניו וראה את יופי שערו,  מדוע הוזקק לנזירות שרק בסופה יגלח את שערו, ולא גילח מידית  את שערו ?!  ב. כן יש להבין במה שונה נזיר זה משאר הנזירים, מנין לרבי שמעון  שנזיר זה לא התחרט גם הוא על קבלת נזירותו?!

כדי לבאר סוגיה זו יש להקדים, בגמרא שם התנהל דיון  ביחס  לעצם ה'נזירות', האם זו  מעלה  או חיסרון . לדעתו של רבי שמעון הצדיק . הנזירות היא  בעיתית ביסודה. דבר זה נאמר במפורש בהמשך הגמרא: "אמר אביי - שמעון הצדיק ורבי שמעון ור' אלעזר הקפר, כולן שיטה אחת הן, ד-נזיר חוטא הוי" (י'.).  אלא שבמקרה של הנזיר מהדרום שם הנזירות רצויה! וזאת מפני שבאה להציל מן החטא.

המרש"א מקשה שאלות נוספות על מעשה  הנזיר מהדרום: "יש לעיין, מה לו להזכיר שבא מן הדרום? גם שהיה רועה לאביו בעירו? גם מה שפרש רש"י: "שפחז עלי יצרי להבאני לידי הרהור עבירה", הוא דחוק, מה ענין מתגאה לזה?!

ומיישב שם בביאור נפלא: " ונראה, שרמז שבא מדרום שהיה חכם כמו שנאמר:  "הרוצה להחכים ידרים". ואמר-  שאף על כן היה רועה לאביו במצות "כבוד אב". ואמר גם 'בעירו' במקום שהיה מכירים בו ובמעלתו. ואמר מצורף לזה כשהיה מסתכל עצמו בבבואה שהיה גם יפה עיניים, פחז עליו היצר הרע להתגאות, וכי איש כמוהו במעלת החכמה ויפה עיניים יהיה רועה?! וזהו שנאמר: "בקש לטורדני מן העולם". לעבור על מצות כבוד אביו שנאמר בו: " למען יאריכון ימיך" גו'.

ואמר "מפני מה אתה מתגאה" שלא להיות עוד רועה לאביך, שסופך למות ע"י שתעבור מצוה זו של כבוד אב. והוא ענין 'מעשה אבשלום' בעצמו שהיה מתגאה בשערו ומרד באביו... וזה שמסיים כאן "להזיר להשם'' שהיה זה נזיר להתגלח לשם שמים לקיים מצות "כבוד אב". ואמר "נסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני" כו', הוא היצר הרע הוא מלאך המות ועל זה אמר: "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", הרשע הוא היצר הרע מסתכל וצופה ביופי הצדיק ובמעלותיו, וע"י זה מבקש להביאו לידי מעשים רעים כדי להמיתו ".

כלומר, לפי ביאור המהרש"א  הרעיון המסתתר מאחורי  הסיפור כעומד על בסיס מצות "כיבוד הורים". נזיר זה למרות מעלותיו הרבות, חכמתו, יופיו ופרסומו אצל בני עירו, שירת את אביו כרועה צאן פשוט וכשואב מים. יצרו הרע קורא לו לבחור את עיסוקו בהתאם לרמתו, ובאופן שיוביל למיצוי העצמי שלו ולכבוד הראוי לו. להפסיק להתבטל כלפי אביו, ובעצם לזנוח את כיבודו לטובת הגשמת החלומות האישיים שלו.

אלא שעדיין לא מיושבות השאלות: מדוע נזירות? ובמה שונה הוא משאר הנזירים?

הנה, הר"ן מפרש שניסיונו של הנזיר היה בהתמודדות עם הליכה אחר חטא התאווה וז"ל: " וביקש לטורדני מן העולם- לילך אחר מראה עיני" . וכך מפרש המאירי: "להיות יצרי שולט עלי להיות רדוף אחר התאוות" .

ונראה לומר, שיסוד הדברים נעוץ בדיאלוג שניהל הנזיר עם עצמו: " אָמַרְתִּי לוֹ רָשָׁע! לָמָּה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שלך... הָעֲבוֹדָה (אני נשבע)  שֶאֲגַלֶּחְךָ לַשָּׁמַיִם" מבאר הרא"ש: "שאקבל עלי נזירות ותהיה תגלחתי לשם שמים". רבי שמעון הצדיק התפעל מחוכמתו של נזיר זה, כי חכם היה והבין שאם הוא יגלח את שערו מיד ללא קבלת מצוות הנזירות, אזי זו תהיה פעולה ספונטנית מהירת תגובה. פעולות  אימפולסיבית אלו תוקפם קצר מאד! כי שׂער אדם טבעו לגדול שוב!... וכידוע יצרו הרע של האדם לא יוצא לחופשה... ובפעם הבאה שיראה את ראשו המגולח למשעי סביר להניח שיכאב לו על המעשה הפזיז, ויתנחם בכך שהשיער יגדל שוב...  ע"כ חשב והרהר לעצמו נזיר זה כיצד להתמודד נכון עם פיתויי יצרו. והגיע לכמה מסקנות:  א. 'הדרגתיות' להכין עצמו נפשית להפרדות מהגורם המפתה- שׂערו היפה. ב. "קדושת המצווה" – "אגלחך לשמים". כאשר מקיימים מצווה לשם שמים. יש סייעתא דשמיא שהיא אור המצווה, אור המגיע מקדושת המצווה. אור זה ימלאו בסיפוק שימנע ממנו חרטות.

לאור זאת ניתן להבדיל הבדל עצום בין נזיר זה לשאר הנזירים. שאר הנזירים הסיבה שהם נודרים על עצמם נזירות מבאר הרא"ש: "כשהם תוהין"- נבהלים על פורענותם ותולין אותו בעונותיהם ומהרהרין בתשובה תשובה בליבם ונודרין". כלומר, המניע של נזירותם הגיע בעקבות כישלונם בחטא, לאחר החטא הם נבהלים מ-"פורענותם", מהעונשים שהם סופגים, והם רואים קשר בין חטאם לפורענותם, ועולים בהם הרהורי תשובה. ואז נודרים נזירות. ומה רע בכך?

ביאר ידידי המרצה הגר"א לוי שליט"א שרבי יונה מעמידנו על הבדל משמעותי בין שאר נזירים לנזיר הדרומי. הבדל עצום יש בין נזיר הנודר נזירות לאחר הנפילה בחטא, לזה הנודר נזירות כדי להימנע מן החטא. שכבר לימדונו חז"ל כי "רשעים לבם מלא חרטות". בקביעה נחרצת זו מבקשים חכמינו ללמדנו כי החלטות המתקבלות לאחר כישלון או במהלכו, מתוך תסכול ודכדוך הן מתקבלות, מתוך רגשי חרטה, אכזבה וייאוש. טיבם של החלטות אלו שמתבטלות ונמוגות עם העלמות סיבתן ושוקעות בתהום השכחה. ההחלטה על נזירות נובטת בליבו של הנזיר בעקבות תחושת הכישלון המרירה, תחושה זו מולידה בו צורך לנקות את עצמו מן החטא שדבק בו, אין הוא שלם עם הגבלותיה שאם לא היה חוטא לא היה נודר. החלטה זו שאינה מתקבלת בלב שלם ובנפש חפצה פגם יש בה שסיכויי הצלחתה קלושים וכישלונה מובטח.

בפרשתנו מופיעה פרשת הנזירות לאחר פרשת "סוטה". פרשת זו עוסקת באשה  שסטתה מדרכי הקדושה והצניעות. שאל רבי יהודה הנשיא: "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה?" - "לומר לך - שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין".

כלומר, לאור יישובו של רבי יהודה הנשיא הנזיר בו עוסקת התורה אינו זה הנודר נזירות לאחר שנכשל בחטא, תורתנו עוסקת בנזיר המבקש לגדור עצמו במותר לו בטרם יחטא. אין הוא נודר בעקבות חטאו אלא בעקבות חטאם של אחרים, רואה הוא "סוטה בקלקולה" ומיד מבקש להזיר עצמו מן היין. נזירות זו אינה נובעת מטעמו החמוץ של הכישלון שהרי לא נכשל,  נזיר זה  אינו נודר נזירותו מתוך תסכול עקב חרטה רגעית, הוא מתבונן בהידרדרותה המוסרית של הסוטה הניצבת מולו והוא מסיק מסקנות. הוא לומד מניסיונם של אחרים על פתלתלותו של היצר והוא מבקש להיזהר ממנו טרם יחטא. נזירות זו רצויה היא שממניעים טהורים ובריאים היא נובעת.

על כן חרג שמעון הצדיק ממנהגו שלא לאכול מקרבנם של הנודרים נזירות בעקבות חטאם והסכים לאכול מקרבן נזירותו של הצעיר מן הדרום. נזיר זה נדר נזירותו טרם שיחטא, מתוך משא ומתן עם יצרו המבקש להחטיאו. בנזירותו ביקש הצעיר לגדור עצמו ולהתקדש ועל כן הניח שמעון הצדיק ידיו על ראשו וברכו "כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר – איש כי יפליא לנדור".

מסקנת הדברים: הרוצה לצלוח את פיתויי היצר, יגיע מוכן עוד 'טרם' הנפילה, יבנה לעצמו מסלול של חיזוקים 'הדרגתיים'. וכדאי שיהיו תחת מעטפת של מצווה קיומית אשר תגן עליו, ותאיר את דרכו בנפתולי החיים.