ה לו כמה ימים מאז שליבו החל בשידור אותות מצוקה אל תודעתו והוא - שהדאגה נישאת בחיקו כבת החליט לעשות מעשה. ישב על מיטת הטיפולים בחדרו של הרופא והפקיד את גופו בידיו כחומר ביד היוצר.

עם סיום הבדיקה התיישב הדוקטור, הסיר את משקפיו וכחכך בגרונו כחורץ גורלות.

- "אם זכרוני אינו בוגד בי" – קבע הרופא בקול מאיים – "ילדיך עזבו את ביתך לפני שנתיים, הלא כן?"  הנהן בראשו בהשלמה.

- "אם זכרוני אינו בוגד בי, גם אשתך עזבה אותך לפני מחצית השנה, האם אני צודק?". – שוב הנהן.

- "ובכן איש יקר!" סיכם הרופא את איבחונו, "אם נהירים לי סודות הלב ושפתו והם נהירים לי היטב, צר לי לבשר לך כי ליבך מתכנן לערוק בימים הקרובים ולהצטרף לאשתך וילדיך. נמאס לו מעצביך המרוטים, נמאס לו מחיי הכעס שלך והוא עומד לחפש לו בעלים אחרים. אם ירצה השם וכנראה הוא רוצה, אתה מוכרח להשתנות! לשנות את אורחות חייך ולהפסיק לכעוס במיידית!!!. אתה מבין???.

ואז הגיעו התסמינים המוכרים. רעידות בקצות האצבעות, יובש בפה, שחור בעיניים ודופק מואץ. – "למה מי אתה  שתגיד לי להשתנות אה? בסך הכל רופא זה הכל, מה אתה מנסה לעשות, לנצל את המצב שלי? לנגן לי על המצפון? הפכת לקוצב חיים? אתה תחליט מתי הלב שלי יעזוב? חצוף! אם אני רוצה הרגע אני מפסיק לכעוס, הרגע!". יצא מן החדר וטרק את הדלת כשכולו בוער כאש.

לפני שנכנס אל מכוניתו קפץ את אגרופו וחבט בקיר הראשון שנקרה בדרכו, לא בשביל משהו רק כדי להטיח בו את שאריות הכעס שנותרו באמתחתו, רק כדי להוכיח לרופא החצוף מיהו בעל הבית האמיתי. ואז זה קרה... "זהו.... אני לא כועס יותר, לאאא כועעעס יותתתתר, נקווודה" ממחר כמובן.

נראה לכם שהוא הפסיק לכעוס? חלומות באספמיה.

מועדון ה"ממחר"

אמרו לי חברים... למי מאתנו אין את ה"ממחר" שלו? ממחר דיאטה, ממחר אני משתנה, ממחר קמים לתפילה, ממחר יוצאים להליכה, אה? האם גם אצלכם הפך מכשיר ההליכה לקולב בגדים מאובק שבוע לאחר שנקנה? אם התשובה לשאלותי הינה חיובית אזי צר לי אבל... טוב... אנסה לומר זאת בעדינות... ברוכים הבאים ל"מועדון המחר",  או יותר נכון למועדון ה"ממחר".

למה זה קורה לנו? האם באמת אין אנו יציבים בהחלטותינו? האם אופיינו חלוש כל כך עד שאין אנו מסוגלים לקיים את הבטחותנו? ובכן חברים, אל דאגה, מסתבר שאין חדש תחת השמש.

במסכת נדרים מביאים חז"ל מעשה שהתרחש בימיו של שמעון הצדיק וזה לשונו:

"אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו: בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה (הנודר נזירות מצווה לגלח את שערותיו) אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם (לפתותו לדבר עבירה) אמרתי לו (ליצרו) רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה העבודה (נשבע) שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו אמרתי לו בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'"

בעוד אנו מתפעלים מדבריו של הצעיר הדרומי, מתקשה רב מני חכם התלמוד בהבנת הנהגתו של שמעון הצדיק.

מדוע נוהג היה שמעון הצדיק שלא לאכול מקרבנם של נזירים שנטמאו במהלך נזירותם? והלא בקרבן מדובר?. זאת ועוד - אם נדייק בדבריו של שמעון הצדיק שאמר "עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור" נגלה כי לשיטתו אין הפסוק עוסק בשאר נזירים אלא רק בנזיר מזן דרומי זה ושכמותו. ומה נשתנה נזיר זה מנזירים אחרים? מה יש בו שאין בהם?

על שאלותיו של רבי מני עונה חברו רבי יונה וזה לשונו:"אמר ליה רבי יונה היינו טעמא כשהן תוהין נוזרין" וביאורו:שטבעו של נזיר שכשהוא נכשל נודר הוא נזירות.

רבי יונה מעמידנו על הבדל דק ומשמעותי בין שאר נזירים לנזיר הדרומי. הבדל עצום יש בין נזיר הנודר נזירות לאחר שנכשל בחטא לזה הנודר נזירות כדי להימנע מן החטא. שכבר לימדונו חז"ל כי "רשעים לבם מלא חרטות". בקביעה נוקבת זו מבקשים חכמינו ללמדנו כי החלטות המתקבלות לאחר כישלון או במהלכו, מתוך תסכול הן מתקבלות, מתוך רגשי חרטה, אכזבה ויאוש. טיבם של החלטות אלו שמתבטלות ונמוגות עם העלמות סיבתן ושוקעות בתהום השכחה. החרטה הינה תאומתו של החטא ודבוקה היא בו כצל וכשם שבהעלם הגוף יעלם צילו כך בהעלם זכרון החטא תעלם החרטה בעקבותיו.

ההחלטה על נזירות נובטת בליבו של הנזיר בעקבות תחושת הכשלון המרירה, תחושה זו מולידה בו צורך לנקות את עצמו מן החטא שדבק בו, אין הוא שלם עם הגבלותיה שאם לא היה חוטא לא היה נודר. החלטה זו שאינה מתקבלת בלב שלם ובנפש חפצה פגם יש בה שסכויי הצלחתה קלושים וכשלונה מובטח.

מול נזיר זה ניצב נזיר מסוג אחר הנזיר האולטימטיבי.

הנזירות האולטימטיבית

בפרשת נשא מופיעה פרשת הנזירות לאחר פרשת סוטה. פרשת זו עוסקת באשה הסוטה מדרכי הצניעות ומביאה עצמה לידי נסיון ובעקובתיו אף לידי בזיון. לעומתה - פרשת הנזירות עוסקת באדם המבקש את קרבת הקדושה והטהרה. הניגוד שבין האישים העומדים במרכז שתי הפרשיות והסמיכות ביניהן גרמו לרבי יהודה הנשיא לתהות "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה?" מדוע בחר נותן התורה להציב שת שתי דמויות מנוגדות אלו משני צידיו של כותל אחד? ותשובתו:"לומר לך - שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין".

הנזיר בו עוסקת התורה אינו זה הנודר נזירות לאחר שנכשל בחטא, תורתנו עוסקת בנזיר המבקש לגדור עצמו במותר לו בטרם יחטא. אין הוא נודר בעקבות חטאו אלא בעקבות חטאם של אחרים, רואה הוא "סוטה בקלקולה" ומיד מבקש להזיר עצמו מן היין. נזירות זו אינה נובעת מטעמו החמוץ של הכשלון שהרי לא נכשל,  נזיר זה  אינו נודר נזירותו מתוך תסכול עקב חרטה רגעית, הוא מתבונן בהדרדרותה המוסרית של הסוטה הניצבת מולו והוא מסיק מסקנות. הוא לומד מנסיונם של אחרים על פתלתלותו של היצר והוא מבקש להיזהר ממנו טרם יחטא. נזירות זו רצויה היא שממניעים טהורים ובריאים היא נובעת.

על כן חרג שמעון הצדיק ממנהגו שלא לאכול מקרבנם של הנודרים נזירות בעקבות חטאם והסכים לאכול מקרבן נזירותו של הצעיר מן הדרום. נזיר זה נדר נזירותו טרם שיחטא, מתוך משא ומתן עם יצרו המבקש להחטיאו. בנזירותו ביקש הצעיר לגדור עצמו ולהתקדש ועל כן הניח שמעון הצדיק ידיו על ראשו וברכו "כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר – איש כי יפליא לנדור".

מסדר ה"ממחר" נוסד בידי נזירים חוטאים, המבקשים על ידי החלטותיהם להימנע מכישלונות נוספים. מסתבר חברים... שזה לא עובד!!!. כדי להגיע להחלטה - לא לכעוס יותר, לקום לתפילה או לרזות, נדרש חבר המועדון לקבל את החלטתו שלא בשעת הרוגז ומתוך התבוננות בגורלם של אחרים ובתוצאות מעשיהם הדומים למעשיו. החלטה על הרזיה המתקבלת מתוך התבוננות באורחות חייהם של כבדי המשקל יציבה  היא לעין ערוך לעומת החלטה הנובעת מתסכול עצמי המתעורר לאחר ארוחה הגונה. ההתבוננות באדם הכועס ובמעלליו מציבה מראה בפני הכעסן ובכך היא מאפשרת לו להבין את החלטתו ולא לשולפה מתהומות היאוש.

"למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". על מקבל החלטות זה סומך שמעון הצדיק את ידיו ואוכל מקרבנו.

שבת שלום.