הקופירייטר של יצרנית הרכב הגרמנית "פולקסווגן" החליט על הסלוגן המתנוסס על כל רכב רענן: "פולקסווגן – כי חיים רק פעם אחת".

חשבתם פעם, מה הפרסומאי רוצה להחדיר לתודעתנו? גם אם נכון הוא שחיים רק פעם אחת, מה זה קשור לפולקסווגן?

פשוט מאד – חיים רק פעם אחת, ולכן, איך אתה מסוגל להעביר את החיים החד פעמיים שלך בלי פולקסווגן?! הרי אתה עלול לפספס את החיים!!...

רגע, ואם אני אסע בפיאט, אז פספסתי את החיים?

מה לעשות, כך הפרסומאי טוען...

אותה תמיהה יש גם על משקה שחור מוגז, אשר בלעדיו ספק אם נזכה לטעום את "טעם החיים"... כמה מאושר יהיה האדם שיזכה לנהוג בפולקסווגן תוך כדי לגימה של "טעם החיים"...

*

אדם מחליט ביום בהיר להתנזר מן החיים. האם הוא נוהג כראוי, האם נכונה היא תווית ה"קדוש" שהצמידו הבריות למסתגף? האם גם בעיני הדת היהודית האדם הנבחר הוא זה המואס בהנאות העולם, מתרחק מחברת בני אדם ומסתגר מפניהם במנזר שתקנים כלשהו?

לכאורה, התשובה היא – כן.

וכך נאמר בפרשת הנזיר:

"איש או אשה כי יפלא לנדור נדר נזיר... מיין ושכר יזיר... כל ימי נזרו קדוש הוא לה'" (במדבר ו', א'-ח').

המשפט האחרון מוליך למסקנה שהנזיר הפורש מתענוגות החיים הוא הקדוש. הבוחר בדרך ההסתגפות בחר בעבודת ה' הראויה והרצויה.

חיזוק לעמדה זו אנו מוצאים במילה "נזיר", הנגזרת מהמילה "נזר", שמשמעותה כתר. שכן "כל בני אדם הם עבדי תאוות העולם. והמלך באמת, שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, הוא כל מי שהוא חופשי מן התאוות".

ואמנם, התלמוד מעלה אדם זה על נס:

"אמר שמעון הצדיק (חי בתקופת בית המקדש השני): פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים.

אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי. הלכתי למלאות מים מן המעיין, ונסתכלתי בבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם (יופיו הגופני שהבחין בו לפתע, עורר בו יצרים רדומים). אמרתי לו (ליצרי): רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך? במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה. העבודה (נוסח שבועה) שאגלחך לשמים".

לשמע סיפורו של הצעיר התרגש שמעון הצדיק ואמר:

"מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל" (מסכת נדרים דף ט', ב').

לפניכם אפוא אישור לערכו הרם של האדם המסתגף, האומר "לא" להנאות החיים.

*

אבל, אם כך הם פני הדברים, אם אמנם קדוש הוא המתנזר מיין בעיני התורה, אם פרישותו היא דוגמה לדרך החיים הנכונה – מדוע בתום ימי נזירותו עליו להקריב קרבן חטאת, קרבן שמקריב אדם שנכשל בחטא?

מהו החטא המעיב על מעשה ההתקדשות של הנזיר?

מסתבר, שמעשה קדושה זה, הפרישות עצמה היא החטא. ועל שחטא בנזירות הוא מביא קרבן כפרה.

חטא הוא להתרחק מצוף ההנאות שמזמן העולם. אסור למנוע מן הגוף את מה שהתורה התירה לו.

ואכן, רבו הפרשנים ופוסקי ההלכה בישראל ששללו בתכלית את הסגפנות כדרך המובילה אל הקדושה. זאת, בניגוד לדתות אחרות, מן הנצרות ועד לכתות המזרח, שבייאושן מהישגי החינוך העצמי במסגרת החברה, המשפחה, הקהילה, העם והמדינה- בחרו בהתנתקות מקשרים אלו. הם כלאו את עצמם מאחורי כותלי מנזרים או בהתבודדות על פסגות ההימליה, כדי להתנזר מנטיות אישיות.

ואילו אצלנו הושמה על ראש הנזיר המתבודד והמסתגף עטרת קוצים של החטא. אנו אומרים "כן" לחיים כמות שהם. הקב"ה אינו מעוניין שהאדם יענה את גופו.

החיים עצמם, על הנאותיהם המותרות, הם זירת הפעולה של הקדושה היהודית.

אך אם כך הוא, אנו טועמים את טעמה של המבוכה. האם לא ראינו בתחילת דברינו שהתורה העניקה לנזיר את התואר "קדוש"? האם לא נשק שמעון הצדיק לנזיר הצעיר שעלה לירושלים מדרום הארץ?

מה פשר יחס דו-ערכי זה של הפרשה לנזיר?

התשובה היא שהנזיר הוא אכן קדוש וחוטא כאחת. דמות האדם הרצוי בעיני התורה, הוא אדם, החי ונהנה מחייו, בגבולות שההלכה היהודית תחמה לו. גבולות אלו, הם המאפשרים לו לחיות חיים מלאים בלא להיגרר אחר תאוות הלב, בלא להתמכר ליצר כלשהו. האדם השלם הוא מי שהכרתו ורוחו שולטים ברצונות גופו.

הצעיר מן הדרום חש לפתע, שיופיו הגופני מתגבר על שכלו ועומד להכשילו. הוא הרגיש בהתעוררות יצרי הנעורים ('פחז עלי יצרי'), העלולים למשוך אותו אל התמכרות בלתי מבוקרת לתשוקות הגוף. ברבדים הנסתרים שבנפשו, בתת-מודע, רבצה הנטייה לחטא.

החלטת הנזירות שהחליט באותו רגע, הצביעה על אומץ לב ועל כוחות נפשיים גדולים. היה לו עוז לבנות סכר שמנע מאשד היצרים הגועשים לפרוץ מחסומים. בהסתגפות שגזר על עצמו, עשה את הצעד הנכון בכיוון האיזון היהודי, ולכן, מעשהו קדוש.

אבל גם ברגעי התרוממות, ברגעי הצלחתו לכבוש את יצרו, עליו לזכור את הסיבה שכפתה עליו הסתגפות. עליו לזכור את החטא שלא סולק כליל מלבו פנימה. על כן, הוא מביא קרבן חטאת "מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו', י"א).

הנזיר נע בין החטא שניסה להסיתו, לבין המגן שהוא הציב כדי לגבור על החטא. האיזון הנכון בין הקדושה לבין החטא שנעצר ברקע – הם סודו של הנזיר.

*

אם נעביר את האמור בפרשה זו לפסים של חיינו, נבחין במסלול זהה. נביא דוגמה שבאופן כללי ניתן להתאימה להרבה מאורעות בחיינו:

יין משובח טוב לאדם ולבריאותו. אולם, השיכור, המתמכר לטיפה המרה, טובע בחטאו במצוקת תאוותו. החש נטייה להתמכרות זו, זקוק באופן דחוף לגמילה. עליו להימנע אפילו מהכוסית היומית הקטנה, עד שירגיש כי שולט הוא בתאוות השתייה. הנטייה לשכרות היא החטא. הכוח להתמודד עמה הוא הקדושה.

בסוף פרשת הנזיר, אחרי ימי נזירותו כתוב: "ואחר ישתה הנזיר יין" (שם כ').

כבר חלפו ימי הנזירות, ומותר הוא בשתייה, מדוע ממשיך הכתוב לקרוא לו "נזיר"?

כי ימי הנזירות השיבוהו אל האיזון הנפשי. מעתה, שולט הוא מחדש בכוחותיו. מעתה, גם אם ישתה יין במידה הקצובה והבריאה, נותר הוא "נזיר". "נזיר, מלשון "נזר", מלך על עצמו.

האמרה "חיים רק פעם אחת" נכונה, השאלה היא מה עושים איתה...