מלידתם נפרדו יעקב ועשיו - זה לרשעו וזה לתומו. כבר מאז הם גילמו שני הפכים, שני ניגודים קוטביים, מתגוששים ביניהם על נחלת שני עולמות.

"ויגדלו הנערים ויהי עשיו איש יודע ציד... ויעקב איש תם יושב אהלים. ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב" (בראשית כ"ה, כ"ז-כ"ח).

פסוק זה מעלה ויכוח מהותי ארוך ומתמשך שניהלה רבקה עם יצחק. על חינוך, על עתיד הילדים ועל הציפיות מהם. למעשה, הוא נסב על עתידן של שתי האומות העומדות לצאת משני האחים.

כשגדלו הנערים, התגלו תכונותיהם המנוגדות, הקוטביות:

עשיו מרגיש טוב מאד בעולם התרבותי הרוחש מסביב. לבו אינו נמשך במיוחד אחר אידיאל האלוקים האחד ששמע מפי אביו וירשו מן הסב אברהם. רבקה, האם, ידעה בנבואה שתקוות בית אברהם יכולה להישען רק על יעקב. זה פשר אהבתה ליעקב, אהבה רוחנית עליונה שהיא מעבר לאהבת אם טבעית.

לא כן יצחק.

וכי יצחק לא ידע על מעללי בכורו? רש"י מדגים את תחבולותיו של עשיו לרכוש את הערכת אביו במסווה של צדקנות: "שואלו: אבא, איך מעשרים את המלח ואת התבן?" הייתכן כי בזכות קושיות מוזרות אלו החליט יצחק לאהוב את עשיו?

התשובה היא שאמנם יצחק אבינו הכיר היטב מי הוא עשיו. שאלותיו של עשיו בדיני מעשרות על תבן ומלח, לא היו מסוגלות להטעות אותו, אך בשאלות אלו היו טמונים מסרים סמויים וכוונה נסתרת.

התבן והמלח תכונה משותפת להם: כשלעצמם הם אינם נחשבים למזון. התבן – הינו נטול טעם לחלוטין, ואינו ראוי למאכל אדם. המלח – רווי מאד בטעם, עד שאינו ראוי למאכל בפני עצמו. מחמת תכונות אלו אין השניים נחשבים כמאכלים, והם פטורים ממעשרות.

אמנם אין למאכלים אלו ערך עצמי, אך מסייעים הם למאכל אחר ומשביחים אותו. התבן - שומר על החיטים שלא ירקבו באסם, והמלח - נותן טעם למאכלים. כששאל עשיו: "איך מעשרים את התבן ואת המלח?" יצא מנקודת הנחה שהם חייבים במעשרות, שהרי הם מועילים למאכל אחר. אך אולי שיעורם בתערובת הוא קטן מאד, ולפיכך אין להם ערך עצמי (על פי המהר"ל).

עשיו רצה להעביר בשאלות אלו מסר סמוי ליצחק אביו: יודע אני, שאין לי ערך עצמי, "איש שדה" אנוכי, פורק כל עול גם מכרתי את הבכורה בעד נזיד עדשים והפסדתי את זכות העבודה בבית המקדש. אולם מכיוון שנולדתי עם יעקב, משול אני לקליפה העוטפת את הפרי ומסייעת לו, בדומה לתבן ולמלח המסייעים למאכלים אחרים. לכן, ברכני נא אבי, כמסייע ליעקב.

בידיו של יצחק אבינו היו שמורות שתי ברכות.

הברכה האחת - ברכת אברהם, ברכה להקמת העם היהודי, לקבלת התורה ולירושת הארץ. ברור לכל שברכה זו מיועדת ליעקב, ויעידו על כך המקראות שנאמרו כאשר יעקב עזב את בית אביו בדרכו לחרן:

"ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו... וא-ל שד-י יברך אותך ויפרך וירבך, והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך, לרשתך את ארץ מגוריך, אשר נתן אלוקים לאברהם" (בראשית כ"ח, א'-ד').

הברכה השניה - ברכת השפע בעולם הגשמי, ככתוב: "ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש" (שם כ"ז, כ"ח).

מאותה שעה שבה התוודה עשיו לפני יצחק אבינו, והכיר בעובדה לפחות כלפי חוץ, שהוא רק כקליפה המסייעת לפרי, רצה יצחק לחזק את הקשר בינו לבין יעקב. כוונתו הייתה להשביח את הקשר ממדרגת "פרי וקליפה", לדרגת שותפות, כעין "הסכם יששכר וזבולון". בצעד זה התכוון יצחק להשיג שתי תועליות. האחת – לשחרר את יעקב, הזקוק לתמיכה כלכלית לצורך לימוד תורה, והשנייה – עבור עשיו, שיזכה לחלק בעולם הבא על ידי החזקת התורה.

זו הסיבה שהביאה את יצחק אבינו להחלטה שיש להעביר את ברכת העולם הזה לעשיו. כוונתו הייתה שעשיו יספק את צרכיו הגשמיים של יעקב, ובדרך זו יישאר עשיו מחובר לאמת בצורה מחייבת.

לעומתו, קבלה רבקה בנבואה את דבר ה': "שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו" (שם כ"ה, כ"ג), שני האחים ילכו כל אחד לדרכו, ואין הם מתאימים לשותפות. אדרבא, הם סותרים זה את זה מעצם מהותם, ואינם יכולים לחיות ב"דו קיום" של אחווה: נחרבה רומי – נבנתה ירושלים, נחרבה ירושלים – נבנתה רומי (מדרש אגדה בראשית כ"ה).

כאם האמונה על חינוך בניה, הכירה רבקה היטב את תכונותיו של עשיו. היא ידעה שרע ומר יהיה גורלו של יעקב, אם סיפוק צרכיו יהיה מופקד בידיו של עשיו. עשיו אינו מכיר כלל בערך לימוד התורה, והוא עלול לדרדר את יעקב לחרפת רעב. רבקה הבינה שהנבואה שנאמרה לה: "ממעיך יפרדו", אמורה גם לגבי ברכתו של יצחק. ולכן, עליה לדאוג שגם ברכת העולם הזה תעבור לידיו של יעקב.

המחלוקת שבין יצחק ורבקה הוכרעה בידי שמים. גישתה של רבקה התקבלה, והברכות ניתנו ליעקב אבינו. הסכם השותפות נוצר בתוך עם ישראל עצמו על ידי "יששכר וזבולון". יששכר יושב ספון באוהלו ועוסק בתורה, ואילו זבולון, המכיר בחשיבות לימוד התורה, שמח ביציאתו למסחר כדי לפרנס את אחיו. הפסוק אומר: "שמח זבולון בצאתך" (דברים ל"ג, י"ח), כבר ביציאתו למסחר הריהו שמח, אף על פי שעדיין לא סחר ולא הרוויח מאומה, מדוע? כי "יששכר באהליך" - מכיר הוא בערכו של אחיו היושב באוהליו והוגה בתורה הקדושה.

וכי יעלה על דעתנו שיצחק אבינו שגה? ודאי שלא. שתי השיטות אמת, ושתיהן תתממשנה בזרע יעקב ועשיו.

שיטתה של רבקה התאימה למציאות העכשווית - להווה, כפי שנתבאר, ואילו שיטתו של יצחק אבינו מתאימה לאחרית הימים, כדברי הכתוב: "ועמדו זרים ורעו את צאנכם, ובני נכר איכריכם וכורמיכם" (ישעיהו ס"א, ה). באחרית הימים יכירו כולם בערך התורה ובערכו של עם ישראל. עם ישראל יהיה כולו כיששכר, והעמים – כזבולון, זאת כשאיפתו של יצחק אבינו.

באחרית הימים יתגשם רצונו של יצחק אבינו. כל יושבי תבל יכירו בכח התורה ובמעלתו של העם הנבחר. עם ישראל יהיו כולם לומדי ד', עוסקים בתורה מתוך שלווה והשקט, והעמים יהיו כולם תומכי תורה, ישרתו את לומדיה ויספקו את צרכיהם.