לפני למעלה משמונה מאות שנה נפטר ה"נשר הגדול", רבי משה בן מימון, הרמב"ם. הרמב"ם היה מגדולי פוסקי ההלכה בכל הדורות, וגם אחד ממניחי היסודות למחשבת ישראל ולפילוסופיה היהודית. בזכות היותו איש אשכולות, בכל תחומי התורה, נולדה ההגדרה שאין דומה לה: "ממשה עד משה לא קם כמשה". כלומר, מאז משה רבנו שנתן לנו את התורה, ועד משה בן מימון, לא קם עוד כמשה – איש אשכולות, איש אשר גדול הוא ונשגב בכל התחומים.

הרמב"ם נולד בקורדובה שבספרד. בשל פרעות והתנכלויות חוזרות ונשנות של המוסלמים, שכבשו את ספרד, נגד היהודים, נאלצה המשפחה בראשות אביו, רבי מימון, לעזוב את המקום ולנדוד למרוקו והם הגיעו לעיר פאס. גם בארץ זו לא מצאה המשפחה מנוח, וכעבור זמן הגיע הרמב"ם לארץ הקודש. בארץ שהה הרמב"ם זמן מה בעכו, בטבריה ובחברון. בסופו של דבר נאלץ לגלות בדרך הים למצרים. שם עסק הרמב"ם למחייתו במקצוע הרפואה, ואף שימש כרופא בחצרו של מלך מצרים. בזכות קרבתו המרובה למלך הצליח לבטל גזירות קשות נגד אחיו.

הרמב"ם הניח שפע של אוצרות רוח בספריו, אף שנפטר מן העולם בהיותו כבן שבעים שנה בלבד. בצעירותו הוא כתב את פרושו על שישה סדרי המשנה, ובהקדמה הוא מגולל את כל השתלשלות התורה שבעל פה לדורותיה. פירוש הרמב"ם למשנה וההקדמה לפירושו למסכת אבות, הידועה בכינוי "שמונה פרקים", הקנו לו שם בבתי המדרש של תקופתו. הפירוש נכתב בשפה הערבית, והמתרגמים המפורסמים רבי שמואל איבן תיבון ורבי יהודה אלחריזי תרגמוהו מערבית לעברית.

את ספרו ההלכתי הגדול, ה"יד החזקה", כתב הרמב"ם לאחר שנוכח שמחמת הצרות שתקפו את עמנו, מתקשים רבים להבין מה דורשת מהם ההלכה, שכן לימוד ההלכה מצריך דעת רחבה וזמן רב כדי להציב את הדברים על בוריים. לשם כך הוא כתב י"ד – ארבעה עשר – ספרים. בספרים אלו הוא אסף את כל דברי התורה שבעל פה, את המשניות, את התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, ואת התקציר ההלכתי שערך רבי יצחק אלפסי, וסידר אותם בלשון זהב. אין בחיבורו מילה אחת מיותרת. הכול נכתב בהיגיון, בצלילות, בסדר מופתי ובבהירות.

הספר הראשון מארבעה עשר הספרים נקרא "ספר המדע", בו הוא מפרט את יסודות האמונה. הספר השני נקרא "ספר אהבה", כשהכוונה היא לאהבת השם, הבאה לידי ביטוי בתפילה, בטלית, בתפילין ובכל המצוות התדירות. הספר השלישי הוא "ספר זמנים" - על הלכות שבת ומועדים, ולאחריו עוד אחד עשר ספרים העוסקים בכל תחומי החיים. כך מכונסים בספריו כל מקצועות התורה, עד להלכות מלכים – ההלכות העוסקות במה שיתרחש לעתיד לבוא. ספר זה מסתיים בחזון ישעיהו הנביא על היום שבו "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (י"א, ט').

החיבור ה"יד החזקה" נקרא גם "משנה תורה לרמב"ם", שכן כשמו כן הוא, קודם לומד אדם את התורה שבכתב ואחר כך רואה את סיכום התורה שבעל פה בספר זה. בשני המפעלים הללו, פירוש המשנה ומשנה תורה, ראה הרמב"ם צורך עליון שמטרתו להביא את אוצרות התורה לידיעת המוני בית ישראל.

הרמב"ם כתב גם את "ספר המצוות", שהוא סיכום של כל תרי"ג המצוות. כמו כן הוא כתב תשובות רבות בכל ענפי ההלכה כתשובה לשאלות שנשלחו אליו מכל קצוות הפזורה היהודית. חלק מתשובות אלו התפרסמו לאחר מכן בספר הנושא את השם "פאר הדור". הרמב"ם גם הנחיל לנו את ספרו הפילוסופי "מורה נבוכים", הדן ביסודות מחשבת היהדות. חשוב להזכיר גם את איגרותיו המפורסמות, שמטרתן לחזק את האמונה בארצות שבהן היו היהודים נתונים במבחני אמונה קשים, הלא הן "איגרת השמד" על מצוות קידוש השם, ו"איגרת תימן" שנכתבה נגד משיחי השקר שקמו באותו דור.

ראוי לציין כי בפירושו למסכת סנהדרין, בפרק הפותח בקביעה כי "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", מצא הרמב"ם לנכון לנסח את י"ג עיקרי האמונה. שלושה עשר היסודות שעליהם מושתתת האמונה היהודית, נוסחו בלשון מדוקדקת, כשכל עיקר פותח במילים "אני מאמין באמונה שלמה". עורכי סידורי התפילה ניסחו בקיצור את י"ג העיקרים בסיומה של תפילת שחרית. גם הפיוט "יגדל" המופיע בראש סידורי התפילה, חוזר בדרך שיר על אותם י"ג עיקרים. כך שתפילת הבוקר היומית מתחילה ומסתיימת באזכור הגדרותיו של הרמב"ם לעיקרי האמונה של מורשת ישראל.

אין ספק שמכלול אוצרות הרוח שהעניק לנו הרמב"ם, הצדיק את האימרה שהשתרשה בתודעת העם כי "ממשה עד משה לא קם כמשה", שכן מדורי דורות לא קם בישראל איש בהיר מחשבה, בעל ידע וכושר פסיקה כדוגמתו. יצוין, כי אלפי ספרים נכתבו ונכתבים עד עצם היום הזה, כשכל מטרתם היא לפרש את משנתו ואת הגותו של רבי משה בן מימון.