אחד המאפיינים של העם היהודי בכל הדורות הוא קידוש השם - נכונותו של יהודי להקריב את נפשו למען לא יבגוד באלוקיו.

תופעה זו של מסירת הגוף והנפש על קדושת ה' דורשת הסבר, שהרי האינסטינקט היסודי ביותר של האדם הוא יצר הקיום. האדם מוכן לאבד את כל אשר לו, ובלבד שלא יאבד את חייו. הנכונות למסור את הנפש היא תופעה אנטי-טבעית. כיצד ניתן להסביר אותה?

כיצד ניתן להסביר את רבבות המקרים בהיסטוריה, שיהודים אשר הוגדרו על ידי עצמם ועל ידי סביבתם ככאלו שאינם מקיימים מצוות, ולמרות זאת לא היו מוכנים לקנות את המשך חייהם במחיר בגידה והמרת דת. אין לכך כל הסבר לוגי.

ההסבר הוא רוחני. גם במתבולל שוכנת נשמה אלוקית. למרות ריחוקה ואדישותה ברבדיה החיצוניים, עדיין היא נחרדת מן הניסיון לנתקה כליל מאביה שבשמים.

תופעת המוות על קידוש השם מוכיחה שבמקדשי השם קיימת נשמה אלוקית, נשמה נטולת אגו, שכל מגמתה דבקות נצחית בקב"ה בקשר בל יינתק!

נביא את אחת מתופעות קידוש ה' שהתרחשה בבבל (הדברים מתוארים בספר דניאל פרק ג'):

נבוכדנאצר הקים פסל בבקעת דורא אשר בבבל. פסל שגובהו שישים אמה ורוחבו שש אמות.

מעמד הצבת הפסל נערך ברוב עם. אל הטקס החגיגי אשר נקבע ליום הכיפורים שחל להיות בשבת, הוזמנו כל נתיני הממלכה, וכלל ישראל עמם. על גבי בימה גבוהה ומיוחדת הוזמנו לשבת שלושה נציגים מכל אומה ולשון. ביניהם, כמובן, גם נציגיו של העם היהודי - שלושה בחורים צדיקים: חנניה, מישאל ועזריה!

נבוכדנאצר יצא בהכרזה כי כל מי שלא ישתחווה לפסל עם השמע השריקה, אחת דתו להיות מושלך אל כבשן האש ולהשרף חי!

חנניה, מישאל ועזריה עמדו בפרהסיה על בימת הכבוד, סירבו להשתחוות לפסל והושלכו אל כבשן האש, אולם יצאו מתוכו חיים. גם בבגדיהם לא תפסו הלהבות. הנס שנעשה להם חולל מהפכה רוחנית בבבל, כאשר כולם ראו עין בעין את מציאות ה'.

למעשה, קידוש ה' אינו רק מסירות נפש למות. לא רק על סף המוות, מול מוקדי האינקוויזיציה או לנוכח מסעי הצלב, מוסר היהודי את נפשו. גם בימים כתיקונם, כאשר אין השפעה של נסיבות רגישות, עדים אנו לתופעות ספונטניות של אמונה בלב יהודים, גם כאלו המכנים עצמם "לא דתיים".

כשפרצו חיילי צה"ל במלחמת ששת הימים אל העיר העתיקה, הם דהרו אל הכותל המערבי. באיזו דבקות והשתפכות נפש נצמדו אל שריד בית מקדשנו! לב ארבעה עשר מיליון היהודים בכל העולם פעם פעימה אחת מלכדת: "הר הבית בידינו". באותו רגע היסטורי לא היה ספק: מיהו יהודי! לא היה צורך "להוכיח" שבכל יהודי, ולו המרוחק ביותר, קיימת נשמה אלוקית, דתית במהותה!

קידוש ה' הוא עבודתו הפרטית של כל אחד כלפי בוראו. היחודיות של כל אדם היא גם יחודיותו בקידוש ה'.

יצורי אנוש שונים הם זה מזה. שונים בחיצוניותם, באישיותם, בכושרם השכלי, ואף בהתנהגותם החברתית.

ואנו שואלים: מדוע כך הם פני הדברים? האם לא נבראו כל יצורי אנוש לתכלית אחת ויחידה – להשיג את העולם הרוחני על ידי עבודת הבורא? ואם כן, מדוע לא נבראו כולם שווים בכישוריהם?

התשובה: גם מציאות זו היא חסדו של הבורא, חסד שכולו אהבה.

נתאר לעצמנו קבוצת אנשים המתאספת לחגוג את גדולתו של מלך בשר ודם. הייתכן שכל אחד מהם יישא אותו נאום זהה לכבודו? איך ירגישו הנואם השני והשלישי, שלא לדבר על האחרון, כאשר הם נוכחים לדעת שלא הוסיפו דבר, אף לא מילה אחת, על הנואמים שנאמו לפניהם?

אלוקים ברא בחסדו כל אחד מיצורי האנוש בצירוף שונה של כוחות ושל כישורים. בכך הבטיח כי לכל אחד מהם יהיה יצר הרע אחר, וממילא אופן אחר של מאבק, שהוא שונה מכל יצור אנוש שהיה קיים או יהיה קיים. לכן, אינו דומה קידוש ה' שנוצר על ידי יחיד מסויים, לזה שנוצר על ידי אחר. לכל אחד מאיתנו יש גם חלק ייחודי בעולם הבא, חלק שהוא רק שלנו, ואינו דומה לחלקו של אחר, שאי פעם היה קיים. כך מובטח לנו כי הסיפוק שנחוש והשמחה שנזכה בה כשכר בעולם הבא, יהיו שלמים.

כך ניתנו גם תנאי סביבה מותאמים לכל סוג של קידוש ה' מקורי הנופל בגורלו של כל יצור ביקום. יש שתפקידם לעמוד בפני פיתויים של חיי עושר ושל הנאות חומריות. עליהם לגייס את כל משאביהם הרוחניים כדי להילחם בסכנות של חומריות ושל שכחת אלוקים המצויות במצבם, כפי שנאמר בפסוק: "פן אשבע וכחשתי ואמרתי 'מי ה'" (משלי ל', ט'). המלחמה נגד החומריות – קידוש ה' היא צופנת בקרבה.

לאחרים גורל שונה. הם חייבים לעמוד בניסיונות של חיי עוני ואסונות. הם חייבים לאזור אומץ ולעמוד בפני צרותיהם ללא שאלות והרהורים על מעשי האלוקים. בכך הם מקדשים את ה'.

אם נשכיל לחדד את המבט ולראות בכל ניסיון את ייחודו, להאמין בכל לב שנוכל לעבור אותו בשלום , הרי פסענו כבר את הצעד הראשון לקראת הניצחון! כל נצחון הוא קידוש שם ה' בעולם כולו. כל יהודי העובד את בוראו גורם לקידוש ה' יחודי השייך רק לו.