התורה מצווה (דברים ט"ז, י"ח): "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך, ושפטו את העם משפט צדק. לא תטה משפט ולא תכיר פנים ולא תיקח שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים".

הגמרא מספרת כי בין אריסו של רבי ישמעאל לחברו התגלעה מחלוקת ממונית. כדי להכריעה ביקש האריס לדון עם חברו בפני רבי ישמעאל, ומסיבה זו הוא הקדים ביום אחד את משלוח הפירות השבועי לביתו של רבי ישמעאל. כששאל אותו רבי ישמעאל לסיבת ההקדמה, הסביר האריס כי עקב הדיון שנקבע למחר בבית דינו, לא יוכל להביא את משלוח הפירות בזמן הקבוע, ועל כן הקדימו. בעקבות דבריו סירב רבי ישמעאל לדונו בבית דינו ושלחו לבית דין אחר.

בעת הדיון בבית הדין השני האזין רבי ישמעאל לטיעוני אריסו, תוך שהוא מהפך בדעתו כאומר: אם יטען טענה זו יזכה, ואם יטען טענה זו יתחייב. בתוככי לבו הוא חיפש דרכים להצדיק את טענותיו של האריס.

עם תום הדיון אמר רבי ישמעאל: "תיפח נפשם של מקבלי שוחד. ומה אני שלא נטלתי (שהרי סירב לדונו), ואם נטלתי (את הפירות שהביא האריס) שלי נטלתי (שפירותיו הם), כך (ניסיתי להפך בזכותו של אריסי), מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה".

סגולתו ההרסנית של השוחד, אינה מתבטאת רק בעובדה שהוא מטה את דעתו של מקבל השוחד, היא מתבטאת גם בכך שמקבל השוחד אינו מאמין כי נטייתו לטובת נותן השוחד מקורה בשוחד שקיבל. הוא מסרב להכיר בכך כי השוחד שקיבל הוא האחראי להסברים ולצידוקים ההגיוניים והמקוריים העולים בדעתו. מסיבה זו מתכחשים מקבלי השוחד להאשמות המוטחות נגדם. התכחשות זו אין מקורה בבושה בלבד, מקבלי השוחד מאמינים באמת ובתמים, כי לא השוחד הוא שהשפיע על החלטתם, ומכאן רעתו הרבה.

השוחד העיקרי שעליו כותבת התורה, הוא שוחד הקשור לדיינים ולניהול המשפט בצדק ובמישרים. אולם, למעשה, בכל אורחות חיינו עלולה להמצא לקיחת שוחד, ועל שוחד זה נייחד את דברינו:

כדי להציל את האדם מן השוחד העצמי דורשת התורה מן האדם להציב בשעריו "שופטים ושוטרים". להציב בפתחו של כל חוש מחושיו את שוטרי ה"דעת", שבעזרתם יוכל לשפוט את המציאות במשפט צדק. קבלת נתונים בלתי מבוקרת מן החושים, טומנת בחובה את הטיית משפט המציאות ומביאה לעיוות.

האם יתכן כי נדון לכף חובה אדם המספק את כל צרכינו ומאויינו ללא כל בקשת תמורה מצידו? הייתכן כי נזרוק אבן לבאר שממנה אנו שותים? אם כן, כיצד נוכל לדון את עצמנו לכף חובה? האם נוכל להצדיק אדם או חברה, דעה או עמדה המסכנים את איכות חיינו? מסתבר שהדבר כמעט בלתי אפשרי. זהו שורשו של השוחד העצמי.

נמצא כי הסכנה שבשוחד העצמי גדולה מזו של השוחד הממוני ודומיו, גם משום תדירותו וגם משום שאי אפשר להוכיחו, שהרי ה"נותן" וה"מקבל" הם "אני" בלבד.

אף ששוחד הממון בולט יותר, השפעתן של טובות הנאה, כגון: חנופה, שוחד דברים או הבטחת כבוד, אינן פחותות ממנו. יתכן שיינצל האדם משוחד הממון ודומיו, אך קיים שוחד שכמעט אין לך אדם שניצל ממנו, והוא השוחד העצמי.

כשם שהשופט נדרש להציב מול עיניו את מידת האמת בלבד, כך תפקידן של המצוות להביא את האדם לביטול רצונו העצמי בפני רצון בוראו, ולא לתת לעצמו שוחד עצמי. חינוך זה יביא את האדם ליכולת התגברות על אהבתו העצמית ולהעצמת מקומה של האמת בחייו.

השוחד, אותה נגיעה אישית, קשורה גם לכל השקפתנו על העולם ולאמונתנו בבורא כל הנשמות.

נתאר לעצמנו תאור דמיוני של אדם הנולד בדעה מושלמת ובשכל מפותח כשל אדם מבוגר. שאלות לאין ספור היו ניצבות לפניו. אין לתאר את השתוממותו לנוכח נפלאות הבריאה המתגלות לנגד עיניו. השתוממות זו היתה מובילה אותו למציאת מענה, לחשיפת הפתרון לסוד החיים!

מדוע אפוא טועים רוב האנשים ומתכחשים לבורא? התשובה היא, שההכרה בבורא מתבקשת אמנם מאליה, כפי שהבין אותה אברהם אבינו. אך רוב בני האדם לא הגיעו למסקנה זו, לא מחמת ריחוקה, אלא מפאת היותם משוחדים. מסקנה זו כובלת! אם אכן יאמין האדם כי יש מנהיג לבירה, הרי הוא מחוייב לשמור את כל מצוותיו של הבורא ולהזהר מלעבור על כל מה שציווהו מנהיג העולם שלא לעשותו. גדול כוחו של שוחד זה, עד כדי בריחה מהסקת מסקנות ברורות ביותר.

השוחד, הנגיעה האישית, הרצון להתנתק מהכבלים ולהנות מכל מנעמי החיים ללא מגבלות, מונעים מהאדם להגיע למסקנה המתבקשת מאליה, האמונה בבורא. כאשר יתעלה האדם מעל נגיעותיו האישיות, תפתח לפניו דרך האמת – דרך האמונה.