אחד הביטויים הנעלים ביותר במערכת היחסים שבין אדם לחברו, הוא הפסוק (ויקרא יט, יח): "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'". הצו המחייב לאהוב את הרֵע מונח ביסודן של רבות ממצוות התורה. רבי עקיבא אמר: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", כלומר שמצו זה מסתעפות מצוות רבות.

סיומו של הפסוק (ויקרא יט, יח): "אני ה'", הוא הנימוק למחויבות לאהבת הרע. אדם שמכיר בכך שהקב"ה אוהב כל יהודי, לא יוכל לנהוג בדרך אחרת.

שני קווי מחשבה מחייבים לאהוב כל איש מישראל: מפני שהוא בנו של ה' ומפני שהקב"ה אוהבו ועלינו ללכת בדרכיו. שני קווים אלו קשורים ואחוזים הם זה בזה.

אהבת הקב"ה לכל אחד מישראל היא אהבה פנימית, הנובעת מהיות נפשו של היהודי אצולה וחצובה מתחת לכיסא הכבוד. מצווה על כל אחד מישראל לאהוב את רעהו, שהרי שורש משותף לנפשם והם נחשבים כאחים וכקרובים.

נוכח חיובה של מצווה זו מתעוררת שאלה עקרונית: אהבה היא תחושה הנובעת מן הלב ומקורה ברגש פנימי. כיצד אפוא ניתן לצוות על אהבת הזולת? זאת ועוד, התורה דורשת לאהוב את הרֵע "כמוך", כמו שאתה אוהב את עצמך; כיצד ניתן לדרוש מן האדם לאהוב את הזולת כפי שהוא אוהב את עצמו?

משימה נעלה זו של אהבת הזולת מתבצעת בהדרגה, מתוך ידיעת נפש האדם והבנת הקשיים העומדים בפניו. אהבת הרֵע היא לא ציווי העומד בפני עצמו, זוהי נקודת שיא במערכת המצוות שבין אדם לחברו. עבודת המידות היא סולם שיש לעלות בו שלב אחר שלב מתוך מטרה להגיע לפסגה.

הכלל: "ואהבת לרעך" בא לבאר מדוע יש לאהבו – משום שהוא "כמוך", שניכם שייכים לאותו עם. עם ישראל הוא כנשמה אחת שמתחלקת לרסיסים רבים. כל רסיס קיים בגופו של אדם אחר, אך הנשמה המשותפת מחייבת כל אחד לאהוב את זולתו.

אהבת כל אחד מישראל לעולם לא תוכל לעלות בקנה אחד עם אהבה עצמית ועם אנוכיות. לכאורה קביעה זו נראית פשוטה מאוד, שהרי הכול יודעים שהאנוכיות מנוגדת לאהבת הזולת. למרות זאת, לא אחת אנו נתקלים במקרים של החלפת היוצרות בין שני מושגים קוטביים אלו.

האהבה לזולת לא יכולה להצטמצם למעשה חיובי יחיד כלפיו. האהבה הכנה לזולת מחייבת חשיבה מיוחדת עד שהאדם יחוש במצוקת הזולת גם אם לא התבקש לעשות זאת. הסתכלות זו תקרין על כל המעשים, היא תביא לעשייה מוגברת למען האחר כדי להיטיב לו ולהביא לרווחתו.

חכמים המחישו את הציווי לאהוב את הזולת "כמוך", במשל לאדם האוחז בסכין ביד ימינו וחותך בשר. ברגע של היסח דעת פוצעת הסכין את יד שמאל. האם יעלה על הדעת שיד שמאל הפגועה תשיב ליד ימין כגמולה? הלוא שתי הידיים שייכות לאותו אדם! כך גם ביחסיה של חברה תקינה.

מערכת היחסים שבין אדם לחברו, מלבד חשיבותה העצמית, היא מפתח למערכת היחסים שבין האדם לקונו. למדנו זאת מדברי הלל הזקן שאמר לגר שביקש ללמוד את כל התורה כולה 'על רגל אחת': "מה ששנוי עליך, אל תעשה לחברך – זוהי כל התורה כולה".

יש אדם שכל צעדיו מונחים ממניעים אנוכיים. אותו אדם לא יעשה פעולה כלשהי בטרם ישאל את עצמו: מהי התועלת שתצמח לי מכך? גם כאשר יעסוק במעשי חסד, התועלת העצמית היא שתעמוד לנגד עיניו. מעשי הצדקה והחסד משמשים לו אמצעי להשגת מבוקשו האנוכי.

התורה מצווה עלינו ללכת בדרכיו של הבורא ולהשתדל לקנות את מידותיו. מידת החסד היא אחת ממידותיו של הבורא, שהרי הבריאה כולה היא מעשה חסד של ה'. כאשר מידת הנתינה תהיה השולטת ומידת הנטילה תהיה משועבדת לה, ישיג האדם את האיזון הרצוי. הוא ישתמש בכוח הנטילה כדי לדאוג לקיומו, קיום שיאפשר לו להמשיך למלא את ייעודו האמיתי – לתת ולהיטיב לזולתו.

קשה מאוד להגיע לביצוע מושלם של משימה זו. אדם לא יכול לשנות את אופיו בלחיצת כפתור. רק אנשים מרוממים מאוד זוכים להצלחה מלאה בתחום זה. מנגד, התקדמות בכיוון הנכון היא בהישג ידו של כל אדם. נראה שמתוך הנחה זו נתנה לנו התורה את הציווי: "ואהבת לרעך כמוך".

אחד הביטויים הנעלים ביותר במערכת היחסים שבין אדם לחברו, הוא הפסוק בספר ויקרא (י"ט, י"ח): "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'". הצו המחייב לאהוב את הרֵע מונח ביסודן של רבות ממצוות התורה. כדברי רבי עקיבא שאמר: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", כלומר, שמצו זה מסתעפות מצוות רבות.

לנוכח קיומה של מצוה זו מתעוררת שאלה עקרונית: כיצד ניתן לצוות על אהבת הזולת? הלא אהבה היא תחושה הנובעת מן הלב ומקורה ברגש פנימי. ואם כן, כיצד ניתן להגיע לאהבת אדם אחר על פי ציווי מגבוה? זאת ועוד, התורה דורשת לאהוב את הרֵע "כמוך", כמו שאתה אוהב את עצמך, והרי האדם קרוב אצל עצמו וכיצד ניתן לדרוש מן האדם לאהוב את הזולת כפי שהוא אוהב את עצמו?

משימה נעלה זו של אהבת הזולת, מתבצעת בהדרגה, מתוך ידיעת נפש האדם והבנת הקשיים העומדים בפניו. התורה קבעה שלבים במעלה הסולם. אהבת הרֵע אינה ציווי העומד בפני עצמו, היא נקודת שיא במערכת המצוות שבין אדם לחברו.

לדוגמה, נאמר בתורה (ויקרא י"ט, ג'): "איש אמו ואביו תיראו" - ציווי זה מוסכם על כל בני אנוש, כי יש לנהוג ביראת כבוד כלפי ההורים. עוד נצטווינו על הענקת מתנות עניים: פאה, לקט, עוללות ופרט. גם על מצוות אלו אין חולק, שהרי הכול מסכימים שחשוב להעניק צדקה לעניים. גם יתר הציוויים המופיעים שם (שם י"א): "לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו", אין עוררין. אנו מצווים גם בציווי (שם י"ג): "לא תעשוק את רעך ולא תגזול, לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר", וכן: "לא תקלל חרש ולפני עיור לא תתן מכשול". גם לציוויים אלו מסכימים כולם. קיימת כאן עלייה הדרגתית במערכת הציוויים שבין אדם לחברו.

לאחר הזכרת אותם ציוויים, כאשר אנו מתקרבים לפסגה ביחסים החברתיים, מצווה התורה ציוויים נעלים יותר כמו הדרישה (שם י"ז): "לא תשנא את אחיך בלבבך" – שכוונתה שיש לשרש את השנאה אפילו מן הלב. פסוק י"ח עולה מדרגה נוספת: "לא תקום ולא תטור את בני עמך" - אפילו בלב אין לנטור לו איבה. מי שזוכה להגיע לראש הסולם החברתי, כפי שנדרש עד כה, מסוגל לקיים גם את ציווי התורה: "ואהבת לרעך כמוך".

עבודת המידות היא סולם, שיש לעלות בו שלב אחר שלב, מתוך מטרה להגיע לפסגה. ואמנם, רק באופן זה ניתן לעלות אליה ולכובשה.

הכלל: "ואהבת לרעך", בא לבאר מדוע יש לאהבו – משום שהוא "כמוך", שניכם שייכים לאותו עם. עם ישראל הוא כנשמה אחת, שמתחלקת לרסיסים רבים. כל רסיס קיים אמנם בגופו של אדם אחר, אך הנשמה המשותפת מחייבת את כל אחד מאיתנו לאהוב את זולתו.

חכמים המחישו את הציווי לאהוב את הזולת "כמוך", באמצעות משל לאדם האוחז בסכין ביד ימינו וחותך בשר. ברגע של היסח דעת פצעה הסכין את יד שמאל. האם יעלה על הדעת שיד שמאל הפגועה תשיב ליד ימין כגמולה? למרות שיד שמאל שותתת דם כתוצאה מפעילות יד ימין, היא לא תנקום בה, שהרי שתי הידיים שייכות לאותו אדם, וכך גם ביחסיה של חברה תקינה.

מערכת היחסים שבין אדם לחברו, מלבד חשיבותה העצמית, מהווה גם מפתח למערכת היחסים שבין האדם לקונו. למדנו זאת מדברי הלל הזקן שאמר לגר שביקש ללמוד את כל התורה כולה 'על רגל אחת': "מה שעליך שנאוי, לחברך לא תעשה - זוהי כל התורה כולה". הלל ביקש ללמד את הגר, שההתייחסות לזולת, מלבד ערכה העצמי, מהווה גם מפתח למכלול התייחסותו של האדם כלפי בוראו וכלפי עצמו.

יש אדם שכל צעד שהוא עושה מונחה על ידי מניעים אנוכיים. אותו אדם לא יעשה פעולה כלשהי בטרם ישאל את עצמו: מהי התועלת שתצמח לי מכך? גם כאשר יעסוק במעשי חסד, התועלת העצמית היא זו שתעמוד לנגד עיניו. מעשי הצדקה והחסד משמשים לו כאמצעי להשגת מבוקשו האנוכי.

התורה מצווה עלינו ללכת בדרכיו של הבורא ולהשתדל לקנות את מידותיו. במידות אלו כלולה גם מידת החסד, שהרי הבריאה כולה היא מעשה חסד של ה'. לכן, האיזון הרצוי הוא שמידת הנתינה תהיה השולטת ומידת הנטילה משועבדת לה, כלומר, שכל מגמתו של האדם תהיה להיטיב, ובכח הנטילה הוא ישתמש כדי לדאוג לקיומו, קיום שיאפשר לו להמשיך למלא את יעודו האמיתי.

ביצוע מושלם של משימה זו הוא ענין קשה מאד. האדם אינו יכול לשנות את אופיו בלחיצת כפתור. רק אנשים מרוממים מאד זכו להצלחה מלאה בתחום זה. מאידך, התקדמות בכיוון הנכון היא בהישג ידו של כל אדם. וכנראה שגם לשם כך נתנה לנו התורה את הציווי: "ואהבת לרעך כמוך".

קיום מצווה זו קשה בשלב ראשון, אך, כל אדם יכול להתחיל בכך. עליו להמנע מלעשות לחברו דברים השנואים עליו. המקפיד על קיום עקבי של הדברים, מתאמן ומפעיל את כח הנתינה הקיים בו. כח זה מתגבר והולך, כשם שהשרירים מתפתחים על ידי הפעלתם. עם התגברות כח הנתינה נעשה האדם יותר ויותר עירני לגבי הזולת.

כאשר ביקש הלל למצוא מצוה שהיא 'כלל גדול בתורה', מצוה ששאר האמיתות שבתורה נובעות ממנה, הוא מצא את מצות אהבת הרֵע. כלולה בה הצבת מגבלות לאנוכיות האדם, ולכן, היא מהווה יסוד לבנין של אישיות מושלמת.