בתוככי המשכן עמד שולחן לחם הפנים, שעליו הניחו הכהנים מידי שבת שתים עשרה ככרות, שהיו אפויים בצורה מיוחדת (שמות כ"ה, כ"ג-ל').

לחם הקודש מסמל את המזון הגשמי, שכן הלחם הוא עיקר מזונו של האדם. השולחן מקביל ללב הזן, מפרנס ומשגר לכל איבר את מנת החיים שלו על ידי הזרמת דם בלתי פוסקת.

לחם זה נקרא בלשון התורה (שמות ל"ה, י"ג) "לחם הפנים", מכיון שהוא בא "מלפני ולפנים", מאת ה' הפותח את ידו ומשביע לכל חי רצון. כשנתבונן בשולחן בעין בוחנת נראה שצורת השולחן דומה לידיו של אדם, כמוסבר להלן.

נעשה נס בלחם הפנים. כאשר החליפו בשבת את הלחם הישן בחדש, נעשה נס והלחם הישן נותר חם והעלה אדים. כל זאת כדי להראות שהשגחה פרטית מלווה את השולחן, ובאופן נרחב יותר היא מלווה גם את אפשרויות הכלכלה של עם ישראל.

השולחן עמד מול המנורה. הדבר בא לרמוז שעל האדם לכוון גם את אורחותיו בהתאם לאור ה' הבוקע מן המנורה, הוא אור התורה והאמונה. מידותיו של האדם ניכרות ביתר-שאת בשבתו ליד שולחנו, ולכן חשוב הוא היחס הנכון שמקנים לשולחן ולעיסוק בו. על השולחן ניצב לחם הפנים, לרמוז שגם לחמנו יהיה כולו קודש, שיהיה זה לחם שהושג ביושר וראוי להגישו לפני ה'.

באליגוריה שנוצרה סביב המשכן וכליו, נתפס השולחן כמייצג את תחום ההתפתחות הכלכלית של העם, ואמור להצעידו אל הרווחה החומרית.

השולחן היה עשוי עצי שיטים. העץ מסמל את ההתפתחות הדינמית, המתמדת והרעננה של האומה, החותרת אל הפריחה ואל השגשוג הכלכלי. דוגמת האילן המשלח פארותיו לכל עבר, מצמיח ענפים מסתעפים, עלים לרוב, וצמרתו מתנשאת אל על.

לעומת זאת צופה משטח השולחן בזהב טהור. הזהב - המתכת האצילה - מצטיין בטהרתו כאשר הוא קיים ללא סיגים כלשהם. שיני הזמן אינן מכרסמות בו, ואין לסביבה השפעה עליו. הזהב הוא סמל ליסוד המוסרי הטהור, הקבוע והמוצק, שביכולתו להשפיע על החיים ועל תנודותיהם, לייצב אותם ולעדנם.

השולחן המצופה בזהב מלמד שעל שולחן הכלכלה העברית מוטלת הגבלה אחת בלבד: ההגבלה המוסרית. אין גבול לאפשרויות ההתפתחות החומרית, אך רווחתו החומרית של העם חייבת להיות מבוססת על בסיס טהור כטוהר הזהב. הרבה מאד אנשים מעוניינים לפתח את כלכלתם, ולכן צריך תמיד לשים לב שאחד לא ידרוך על רעהו.

מכל כלי המשכן נתייחדו הארון, השולחן והמזבח בזר זהב סביבם. שלושת הזרים רומזים לשלושה כתרים שניתנו לעם ישראל. הארון והזר שעליו רומזים לכתר תורה, השולחן וזרו רומזים לכתר מלכות, וזר המזבח רומז לכתר כהונה.

השולחן - חלק ממידותיו היו שלמות וחלקן חצויות: "אמתיים אורכו, אמה רוחבו ואמה וחצי קומתו" (שמות כ"ה, כ"ג). השינויים המהותיים במידות אלו רומזים לדרכי הנהגה שונות הנדרשות מהאדם.

המידות השלמות באות ללמדנו שעל האדם לסגל לעצמו תחושת שובע והסתפקות במועט. לחמודות תבל יש להתייחס ברגש של רוויה, ובמיוחד, בלי להתאוות לשולחנם של אחרים.

מידה אחת ממידות השולחן היא חצויה, והיא באה להורות על הדרישה מהאדם לשבור את תאוותיו בתחום החומר. לא רק מידת ההסתפקות במועט מתבקשת מן האדם, אלא גם שיתעלה מעל חמדות לבו וישבור את תאוותיו.

מאידך, דבר והיפוכו, המידה החצויה בשולחן רומזת שגם בתחום החומר יש מקום לבקש הישגים נוספים כאשר מדובר במידות החסד וההטבה לאחרים. המידה החצויה רומזת שאל לו לאדם להסתגר בתוך עצמו, אלא חייב הוא לצאת מגידרו ולרדוף חסד. מידת הגובה היא החצויה, והיא באה לרמוז לגובה הרוחני. מפורסמת היא האימרה: "העולם הזה של הזולת, הוא העולם הבא שלי..."

על האדם לנהוג לגבי עצמו בצניעות, כדוגמה, חכמינו הורו לגבי לומד התורה (אבות, פרק ו', ד'): "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה". אולם כאשר מדובר בהכנסת אורחים ניצבת מול עינינו דמותו של אברהם אבינו המאכיל את אורחיו שלוש לשונות בחרדל.

כלי ההגשה לשולחן: "קערותיו, כפותיו, קשותיו ומנקיותיו" (שם כ"ט) שהיו עשויים כולם זהב טהור, מלמדים שעלינו לשמור גם את האמצעים שבהם אנו מפעילים את מערכות חיינו החומריות בניקיון מוסרי טהור כזהב. עלינו להיות מנותקים מסיגי שקר ומרמה לסוגיהם השונים, הפשוטים והמתוחכמים כאחד.

שולחן הפנים היה בנוי בצורת שני סניפים כמו שתי ידיים. היו בו י"ד קנים (כעין חצאי צינורות חלולים) שעליהם היה מונח הלחם. הם היו כנגד פרקי הידיים. גם החלוקה דמתה למבנה האצבעות: ארבע זוגות ככרות היו נסמכות על שלושה קנים כל אחד, והזוג העליון נסמך על שני קנים בלבד – בדומה לאצבעות ולאגודל. המבנה בכללותו סימל את השפע הזורם מאת הבורא אל עולמנו.

לעיל הוסבר שהשולחן דומה ללב המזרים דם לכל איברי הגוף. לא רק במובן הפרטי של קיום הגוף דומה השולחן ללב, אלא גם במובן הרחב. הבורא רצה להוריד שפע פרנסה לכל באי העולם דרך בית המקדש, ולכן ציוה להניח לחם על שולחן הפנים, שהרי אין הברכה שרויה על דבר ריקם. הלחם היה נאכל על ידי הכהנים בכמות מועטת, והיה מתברך במעיהם. כתוצאה מכך הושפע השובע על העולם כולו. רעיון זה רמוז במילה 'שולחן', משורש 'של"ח' בלשון הקודש. הקב"ה שולח את ברכתו בלחם, ומשם נשלחת הברכה לכל המזונות, להחיות בהם נפש כל חי.

צורתו של לחם הפנים היתה כמין תיבה פרוצה. כלומר, תחתית שטוחה ושתי דפנות זקופות. אורך התחתית היה כאורך שתי הדפנות הזקופות יחד. צורה זו איפשרה שכל כיכר ישא את הכיכר שהונח על גביו. הדבר מסמל את המסירות הנדרשת מאיש אל אחיו, כאשר כל אחד מוכן לשאת את חברו. זוהי מסירות שכל אנוכיות מסולקת ממנה.

השולחן מלמדנו שכלכלה נכונה השואפת לרווחת אמת, היא זו המביאה את טעם הריסון בצריכה, את ההנאה שבבלימת התענוגים ואת האושר של העזרה לזולת.