איסור שקר מופיע פעמיים בתורה. עצם האיסור כתוב בפסוק: "לא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא י"ט, י"א). ואם כן, חשוב לברר מה מחדשת התורה בפסוק הנוסף (שמות כ"ג, ז'): "מדבר שקר תרחק"?

הציווי החריג: "תרחק", פותח אפיקי הבנה חדשים במהות השקר. קיים תחום שבו יצאו דבריו של האדם מכלל השקר ה"תקני", אך עדיין לא הגיעו אל האמת המוחלטת, הנקיה מכל סיגי ההטעיה והמרמה.

ואכן, תחום אנושי זה הוא שטח הפקר, שגלומות בו אפשרויות בלתי מוגבלות, אפשרויות אשר נוצלו היטב על ידי בני אנוש. חז"ל הביאו דוגמאות לשימושים בשקר המצופה בציפוי דקיק של "אמת". רוב הדוגמאות לקוחות מהווי בית הדין, שכן הפסוק בתורה מופיע במסגרת האזהרות לדיינים ולעדים, אולם ברור שהן מחייבות את כולנו הן ביחסנו אל הזולת והן בהתנהגותנו כלפי החברה כולה.

לדוגמה: בלבו של השופט התעורר ספק בנאמנותם של העדים, אולם מלבד התחושה הפנימית, אין הוא מוצא עילה משפטית לפסול את עדותם. אם יחליט לקבל את עדותם, יעשה כחוק, שהרי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". איש לא יוכל לבוא אליו בטענות, שהרי "על פי שני עדים... יקום דבר" (דברים י"ט, ט"ו).

אולם הפסוק: "מדבר שקר תרחק" מבהיר שהדיין אמנם לא שיקר בגלוי, אולם אם יקבל את עדותם, עדיין שרוי הוא במחיצת השקר. עליו לפסול את עצמו מלדון דין זה ולהעביר את הדיון לשופט אחר. אולי יצליח הלה לגלות האם אמנם העדים רמאים אם לא.

כך חייבים לנהוג גם בדרכי החיים. להתרחק מהתחום האפור, שאמנם אינו שקר מוחלט, אך גם אל האמת לא מועדות פניו.

באדם קיימות שתי הבחנות שכליות. הראשונה – היכולת להבחין בין אמת ושקר, השניה – היכולת להבחין בין מתוק למר. בירור בין האמת והשקר כולל בתוכו גם יכולת להבחין בין טוב לרע, בין מציאות לדמיון, בין נכון ללא נכון ובין ראוי לשאינו ראוי. בירור המתוק מן המר מכיל את ההבחנה בין המעשה המהנה לבין המעשה המייסר או במילים אחרות - בין תענוג לסבל.

לגבי הבחנה הראשונה אנו בעלי בחירה חופשית, וביכולתנו לבחור, חלילה, בשקר, זאת אף על פי שהבורא מעוניין שנבחר באמת בלבד. ההבחנה השניה אינה קשורה ביסודה לבחירה החופשית, אלא להעדפה של הגוף המעדיף, כמובן, את ההנאה על פני הסבל.

לפני חטא אדם הראשון היה לאדם בירור אחד בלבד – בין המתוק למר. כשם שאנו מבחינים בלשוננו באופן טבעי בין מתוק למר, ואין אנו בעלי בחירה בענין זה, כך טבוע היה בירור זה באדם הראשון גם בעניניו הרוחניים. צו האלוקים היה מתוק בעיניו, והחטא היה מעורר בו סלידה טבעית. שלימותו של אדם הראשון הביאתו למצב שהמתיקות והמרירות שהרגיש בחושיו, תאמו להפליא את תחושותיו הרוחניות. במילים אחרות – ה'אני מאמין' שלו השפיע על חושיו, עד שהאמת היתה מתוקה בעיניו כדבש, והשקר היה מר כלענה. במצב זה התמקם הטוב במחנה המתוק, והרע - במחנה המר. כדי לחטוא ולעבור על ציווי הבורא, נדרש האדם להתגבר על טבעו ולעשות מהלך הנוגד את נטיית גופו.

לאחר שחטא אדם הראשון, ירד עולמו הרוחני פלאים, וטבעו התהפך. מעתה, גם אם ציווי הבורא נחשב בעיניו כאמת וכטוב, יתכן שיהיה מר. מאידך, למרות ידיעתו הברורה כי לעבור על ציווי הבורא, שקר הוא, אפשר שימצא בו עונג ושלווה. לאחר החטא התהפכו היצרים של האדם, והם עלולים להטות הן את דעתו והן את תכונות נפשו לכיוון החטא. מעתה עלול הוא לבחור בשקר בחושבו שטוב הוא, טעים ונעים.

כדי לסייע לאדם הראשון בברוריו, העניק לו הקב"ה את היכולת לברר את האמת ולהפרידה מהשקר. מעתה, גם אם העבירה טומנת בחובה מתיקות, יכול האדם להתגבר עליה בסיוע האמת.

האדם נדרש להתבוננות חדה ומעמיקה בכל מעשה, האם בכלל ברכה היא עשייתו או שמא מן הקללה היא באה. עבודה זו מתחילה מיד עם עומדו של כל אדם על דעתו, ואינה מסתיימת אלא בנשימתו האחרונה. זהו המבחן הרוחני שאותו נדרש האדם לעבור כל ימי חייו, לקיים את ה"תרחק" "מדבר שקר" ככל יכולתו.