התנא הגדול שמאי הזקן חי ופעל כמאה שנה לפני חורבן בית המקדש השני. שמו הפך בטעות כשם נרדף לקנאות, לצרות מוחין, לסגירות רוחנית ולשמירה עקבית על חומות הישן. דמותו מצטיירת לעינינו שלא בצדק כדמותו של הרגזן, שאינו סובל בני אדם במחיצתו.

למעשה אין זו המציאות. דווקא שמאי הוא זה שאומר: "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (אבות א', י"ד). הוא מבקש מכל אדם להיות פתוח כלפי הזולת ולהאיר לו פנים! דווקא שמאי הוכיח במהלך חייו פתיחות כלפי כל אדם והוא קבלו בחום אנושי, באהבה ובמאור פנים.

עקביותו ותקיפותו הנחושה של שמאי לשמור על טוהר ההלכה, סולפו על ידי המשכילים וצאצאיהם כזעפנות או כצמצום. הם יצרו את הדימוי המסולף של האיש הקפדן והקנאי.

הלל, לעומתו, זכה בעיני התרבות הישראלית לשם טוב. הוא מסמל את הלב הפתוח, את האור, את אוהב האדם. הוא האיש החכם והנאור, היודע להקל את עול התורה, המעיק, כביכול, על החיים.

אך, למעשה, פני הדברים שונים הם: הלל לא הראה כל נטיה להקל בתנאי קיום המצוות בגלל התחשבות בדעת הקהל או בגלל קושי בקיומן - כפי שמדמיינים לעצמם מחפשי הקולות למיניהן כיום. מפעלו של הלל היה מכוון למטרה אחת: לקדם את חיי הרוח של העם עד שיוכלו כולם לצעוד בנתיב התורה. נסביר את הדברים:

ברחבי המשנה פרוסות מאות מחלוקות בין שני בתים אלו בכל תחומי התורה. משום מה נקבעה בציבור הדעה שבית שמאי הם תמיד המחמירים, בעוד בית הלל הם המקילים.

עיון בתורתם המקיפה בתלמוד מראה שבית הלל ובית שמאי נתנו אותו תוקף מחייב ומוחלט לכל הלכות התורה לפרטיה, ללא כל פשרה וויתור. יתירה מזו, בארבעים מקומות אנו מוצאים שבית שמאי הם דווקא אלו המקילים, ובית הלל הם המחמירים.

הלל ושמאי היו הזוג האחרון שעמד בראש העם אחרי אנשי כנסת הגדולה. הלל שימש כנשיא הסנהדרין, ושמאי - כאב בית דין. במשך כל שנות שיתוף הפעולה ביניהם, בימי הורדוס ויורשיו, התעוררו ביניהם מחלוקות בודדות מאד, שלוש במספר(!) בלבד. מחלוקות אלו לא היו בעניינים מרכזיים הנוגעים לשאלות יסוד של אמונה, הלכה וכדומה. המסורת שקיבלו מאבותיהם היתה ברורה, נאמנה ונקיה כסולת. היתה זהות מלאה בין שני אישים אלו בהנהגת העם ובהבנת התורה.

למרות הזהות ברוב העניינים, היה גם הבדל ביניהם. ההבדל היה בהדגשים, בצורה, אך לא בתוכן. שמאי נקט בגישת האמת בלי פשרות. גם עמדתו של הלל היא בעד האמת ללא פשרות. גישתו השונה לא התמקדה בהלכה, אלא באדם. לדעת הלל חשוב לקרב את האנשים, גם את אלו שגישתם לתורה לוקה בחסר או בטעויות, ולנסות ללמדם למרות הקשיים והחסך התורני שלהם. הבדל זה בולט היטב בשלושת סיפורי הנכרים, שבאו לפני שמאי ולפני הלל לבקשת גיור.

הנכרי הראשון הודיע לשמאי על הסף שאין הוא מוכן לקבל על עצמו את עול התורה שבעל פה לאחר הגיור. "גער בו שמאי והוציאו בנזיפה". לעומת זאת הוביל אותו הלל בנחת ובתבונה להכרה באמיתות התורה שבעל פה, ולבסוף גיירו.

הנכרי השני תבע משמאי להיות כהן גדול בבית המקדש תמורת גיורו. שוב "גער בו שמאי והוציאו בנזיפה". הלל קרבו. תוך כדי לימוד הבין הנכרי שהכהונה היא נחלת הכהנים בלבד, ואין הוא מתאים לשמש בכהונה גדולה.

הסיפור השלישי מפורסם יותר. הנכרי שבא להתגייר ביקש משמאי: "למדני את כל התורה כולה על רגל אחת". גירשו שמאי, ואילו הלל לימדו: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, את השאר לך למד בעצמך!" הגר הבין שכדי לקיים כלל זה עליו ללמוד את כל התורה כולה, כשהוא ניצב בשתי רגליו על קרקע המציאות.

אילו היו בשמאי, חלילה, מידות של כעס ורגזנות, הוא לא היה הופך להיות אחד מגדולי ישראל. המנהיג היהודי אינו נמדד רק לאור ידיעותיו, כי אם גם לאור מידותיו. קנאותו של שמאי לאמת לא איפשרה לו להתייחס בגמישות לחוקי התורה. שמאי ראה בגישתם של מבקשי גרות אלו חריגה מהדרך הצרופה של היהדות. הוא ראה בהם מתחכמים שאינם מעוניינים באמת לקבל את היהדות כפי שהיא, כפי שניתנה בסיני. ולכן דחה אותם.

הלל גם הוא קינא לאותה אמת, גם הוא לא סטה מדרך התורה הצרופה. אולם הוא מצא לנכון להסביר להם את התורה ולהתגבר על העקמימות שגילו. הוא הבין שבסופו של דבר הם יישרו קו. הוא הוביל גרים אלו אליה בדרכי נועם, וסופו שהצליח בכך.

זאת ועוד, הלל ושמאי פעלו בעולמנו על פי שתי דרכי הנהגה שונות. שמאי והנמשכים אחריו היתה דרכם לההביל את העולם הזה ולעזוב את עניני החומר. הלל והנמשכים אחריו סברו שאין לעזוב את עניני העולם, אלא יש לרומם אותם ולהקדישם לשם שמים. וכבר אמרו שבית שמאי ובית הלל נחלקו אם טוב לו לאדם שנברא משלא נברא. בית שמאי השתדלו תמיד להפשיט את הנפש מן הגוף, והיו אומרים, שטוב היה לו לאדם, אם לא היה נברא לחיות עם הגוף, כי הנפש נתונה במאסרו לרעתה.

מהשקפה זו תוצאות להרבה הלכות שבהן נחלקו שני בתים אלו, בית הלל ובית שמאי בהמשך, לאחר מות שמאי והלל עצמם, אולם אין כאן כוונה כלשהי להתייחסות של קלילות דעת או, חלילה, לחוסר התחשבות בפרט כלשהו בתורה.

כאמור, בית הלל ובית שמאי נתנו שניהם תוקף מחייב ומוחלט לכל הלכות התורה ללא כל פשרה וויתור, ולא כפי שמקובל בטעות בפי ההמון.