המושג 'גן עדן' מופיע בהקשר לשתי מציאויות רוחניות הקשורות להטבה הכללית ליצירי כפיו של הבורא. שתי מציאויות אלו אינן זהות בעיתויין.

הראשונה היא מציאות גן העדן שבו שהה אדם הראשון לפני חטאו יחד עם אשתו חוה.

אדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה. מיד בהיבראו הוגש לו עולם נפלא, מושלם ומתוקן. הוא התקבל שם לא כאורח בלבד. ניתנו לו גם כח ורשות לשלוט על כל היצורים האחרים, וכפי שנאמר: "ויברך אותם אלקים ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א', כ"ח).

בהתהלכו בגן עדן נוכח האדם בעליונותו על כל הברואים ובעובדה שהוא "דומה לעליון". הוא חווה את כל המתרחש סביבו והבין את התהליכים המתחוללים לנגד עיניו. הוא הגיע לחקר כל הברואים, וקרא להם בשמות מהותיים, שנאמר: "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה" (בראשית ב', כ'). אף שהוא ניצב בתוך העולם, הוא אינו משתייך למתרחש. הוא היצירה המיוחדת שעבורה נברא הכל, והוא עצמו נברא כדי לעבוד את בוראו בלב שלם.

לאחר שלא עמד בנסיון, דן אותו הקב"ה והעבירו למסגרת אחרת של אמונה. הוא הוכנס לעולם שבו עליו לעמול עבור לחמו, וכפי שנאמר (בראשית ג', י"ט): "בזעת אפיך תאכל לחם... וקוץ ודרדר תצמיח לך...". מעתה נסיונו הוא להימצא בתוך הסתר הטבע, ומשם לקבוע בנפשו את האמונה בבורא לאחר עבודה רוחנית מקיפה. עליו לדעת שעל אף כל ההשתדלות של האדם – הכל מה'. אם יעמוד באתגר החדש בהצלחה, יבוא הכל על תיקונו.

הקב"ה החפץ בתיקון האדם, רואה את המוות כהכרחי לאחר החטא. אילו נשאר האדם בגן עדן והיה חי לעולם, היה נשאר בפגמו הראשון, ולא היה מגיע אל תיקונו. לכן גורש האדם מגן עדן, ובכך ניתנה לו אפשרות לתקן את אשר עיוות.

המציאות השניה ששמה 'גן עדן' היא המקום שאליו מגיעה הנשמה לאחר פטירת האדם, ובו היא מקבלת את שכרה עבור המצוות והמעשים הטובים שעשה האדם בחייו. אנו מאמינים באמונה שלמה שלאחר שהאדם מסיים את חייו בעולם הזה, הוא עובר לעולם הנשמות, הקרוי 'עולם האמת'. לכל אדם מוכן שם מקום לפי מעשיו.

בשונה מכניסת האדם לעולם הזה שאינה כרוכה ב"תשלום", כדי לקבל זכות כניסה לעולם הבא חייב כל אדם לתת דין וחשבון על מעשיו בימי חייו. בעולם עתידי זה מצויים גן עדן לזכאים וגיהנום לחייבים.

ההנאות בגן עדן הינן נצחיות, ואי אפשר כלל להשוותן, לא בכמות ולא באיכות, להנאות העולם הזה. למעשה, שכרה של מצוה אחת ויחידה גדול יותר מכל ההנאות שמציע העולם הזה לכל היצורים המצויים בעולם מתחילת הבריאה ועד לדור האחרון. רעיון האלמוות ומושג הנשמה הינם מעבר להבנה האנושית ומעל ליכולת תפישתה, וכבר נאמר: "עין לא ראתה אלוקים זולתך" (ישעיה ס"ד, ג'), עין האדם אינה מסוגלת לתפוש מציאות גבוהה זו.

השכר והעונש בעולם הבא שונים במהותם מהשכר והעונש שאנו מכירים כאן. המעשים הטובים עצמם בונים לאדם היכל מקורב לה' במרומים, ולעומתם, החטאים יוצרים ריחוק, והעונש הוא עצם הצער על ריחוק זה.

דבקותה של הנשמה באלוקים בעולם הבא הינה, כאמור, תוצאה ישירה של מעשי האדם בעולם הזה. במידה שקידש האדם את נשמתו בעולם הזה, באותה מידה תגדל מעלתה בעולם הבא. ככל שנשמרה הנשמה בטהרתה – כן תגדל דבקותה בה'. שכר העולם הבא אינו שכר חיצוני הניתן לאדם על מעשיו, אלא נכסי הרוח שקנה האדם בעמלו בעולם הזה, הם אלו שיבנו עבורו את עולמו הנצחי.

בעולמנו אין קשר ישיר בין העבודה (חשיבה, מאמץ, הברקה רעיונית וכדו') לבין השכר הניתן עבורה. השכר ניתן אמנם תמורת העבודה, אולם אין הוא זהה לה. לעומת זאת, בשכר העולם הבא קיים מושג הקרוי 'גמול'. משמעות מילה זו היא להצמיח, כמו שכתוב על מטה אהרון (במדבר י"ז, כ"ג): "ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים", גמילה היא גמר הגידול. לכל מעשה רוחני הנעשה בעולמנו ישנן תוצאות המשפיעות על ההטבה. הגמול הינו תוצאות המעשה שהצמחנו בעצמנו.

לפני הכניסה לגן עדן נערך משפט לנשמה שפרשה מהגוף.

נתאר לעצמנו עמידה זו בפני האלוקים, כאשר כל הזכרונות חשופים ושקופים ללא כל חסימה שתפחית פסיק אחד של הזכרונות. הכל זכור ועומד, חי כברגע התרחשותו. האדם מתבונן בכל מעשה שעשה ובכל מחשבה שהגה לאורה של הרוחניות נעדרת הצל האופפת את נשמתו, או אם נרצה, בניסוח מדוייק יותר: לאורו של האלוקים. זכרון כל מעשה טוב וזכרון כל מצווה יביאו את הנשגבה שבהנאות שתקבל הנשמה בגן עדן.

גם עיקרו של עונש הגהינום אינו חיצוני. העונש מתמקד בצערה של הנשמה על שאינה זוכה להידבק בבוראה מפאת הקשר העמוק שלה לחומריות העולם הזה ולחטאיו, קשר המונע ממנה את עלייתה הרוחנית. הצער על הניתוק מאלוקים שהוא מקור החיים, הכאב הגדול על היותה מרוחקת ממנו והיגון על ההפסד הנצחי שגרם האדם לעצמו במו ידיו, הם הם עיקרו של עונש הגהינום. אדם שהשליך תיק שהזדמן לידו, ואחר כך נודע לו שהוא הכיל יהלומים בשווי מיליונים, כיצד ירגיש? איזו עגמת נפש נגרמת לאדם שהחמיץ הזדמנות לזכות בפרס גדול מאד? מה יהיה גודל הצער שירגיש מי שהתרשל ולא השיג תרופה שתציל את חייו או את חיי יקיריו? כל אלו הינם משלים קלושים להרגשת החרטה שתהיה מנת חלקו של החוטא, והיא היא עיקרו של עונש הגהינום.

זאת ועוד, החל מרגע העמידה בדין שמים תעמוד מולו הבושה. לא ניתן יהיה להצדיק את מעשיו ואף לא להדחיקם. האדם יעמוד מולם אישית ובמודעות מלאה לתוצאות שהצמיחו מעשיו.

לכולנו מוכרת הבושה הנוראה התוקפת אותנו כאשר אנו נתפסים בקלוננו, והכל מבחינים במעשה הרע שעשינו. נתאר לעצמנו מה גדולה תהיה הבושה כאשר הזכרון הוא הלופת אותנו, ואין מסתור שאליו נוכל להימלט מפניו. כנראה, לכך התכוון דניאל (י"ב, ב') כשאמר: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות ולדראון עולם".

חז"ל מסבירים שאש הגיהנום היא, למעשה, בושה לוהטת. כאשר יווכח האדם שמעשיו סותרים את כל טיעוני הצטדקותו, תציף הבושה את פניו. על כל אדם חולפות שעות יפות מאד בחייו, כל אדם עושה בחייו מעשים נפלאים. עובדות אלו עצמן מוכיחות שמעשים טובים הם בהישג ידו ושהוא מסוגל למלא בהם את חייו. שעות אלו מהוות תוכחה נוקבת כלפי אדם המבזבז את זמנו לריק!

בעולם הבא יראו לאדם מהו שיעור קומתו האמיתי, עד כמה גדולה נשמתו ועד כמה קלקל אותה בעולם הזה. הוא ייבוש, והבושה תהיה נצחית.

לו היה האדם מכיר את ערכו האמיתי ואת גדולת מעלת נשמתו, הוא לא היה חוטא. הדרך להינצל מאותה פורענות היא להרהר באפשרויות אלו מבעוד מועד, בזמן שעדיין ניתן לתקן ולפתוח בדרך חיים חדשה.

הגמול האמיתי על מעשיו של האדם בא לידי ביטוי בעולם האמיתי, הרוחני. כל מה שהובטח כאן בעולם הזה כגמול גשמי על המצוות, אינו השכר היחיד הניתן לנו מאת ה' עבור קיום המצוות. מטרת השכר בעולם הזה היא לסייע ללימוד התורה ולקיום המצוות. התורה מבטיחה כי אם נמלא את תפקידנו בשמחה ובנפש חפצה ונהגה בתורת ה', ה' יסיר מאיתנו את העיכובים המונעים מאיתנו מלעסוק בה, וישפיע עלינו טובה שתעניק לנו שקט נפשי להתעסק בתורה ובמצוותיה. וכל זאת - כדי שנזכה למטרת העל, שהיא העולם הבא על שכרו הרב.

ניתן להבין מדוע השכר והעונש ניתנים בעולמות העליונים. שכר המצווה - אינו מוגבל, ואילו העולם הזה - מוגבל! הנשמה החצובה מתחת כיסא הכבוד, נותרת לעולמים, והיא זו שזוכה לגמול השלם, לכל מה שזכתה להצמיח כתוצאה ממעשיה הטובים.

בהתאם להסתכלות זו נוכל להבין גם בחיינו כאן מיהו בן העולם הבא. אדם שעיקר מעייניו נתונים לתורה ולמצוות, אדם שמוצא את סיפוקו משתיית המים החיים של התורה, אדם שהנהנתנות אינה אומרת לו כמעט מאומה, הוא זה שהכשיר את נפשו להתענג בעונג הנצחי המצפה לו בעולם האמת. והוא אמנם זה שיזכה בנצח!

משפט החוטא לאחר מותו נמשך שנים עשר חודש. לאחר מכן עובר גם הוא לגן עדן כדי לקבל שכר על המצוות שעשה בימי חלדו.

כשאנו דנים במושגים 'גן עדן' ו'גיהנום', אנו מגלים שהדיון אינו נסוב על תפיסות מיסטיות, כי אם על רעיונות מובנים בהחלט במסגרת ההגיונית המקובלת, ולפי אמות מידה שאנו חיים לאורן גם בחיינו בעולם הנוכחי.

נוסיף נקודה מהותית. אנשים רבים החיים בעולמנו רחוקים מהתודעה על שכר העולם הבא, נצחיותו וטובתו האין סופית. לדעתם, מדובר במושגים דתיים שאינם כלולים במהלך חייהם העכשוויים, ולכן אין הם נותנים את דעתם לרעיונות אלו ואינם חשים שהם יהיו חסרים להם.

יודגש שיחד עם העובדה שהשכר גדול מכל הבנה, נצחי ואינו מוגבל בזמן, מדובר בנושא מעשי, שיהיה נגיש לכל אלו שיזכו בו. כל ביטויי הנהנתנות בעולמנו, לא ישוו לו כלל. האם לא כדאי לעיין מעט בהבטחות אלו? בעובדה שהחיים אינם מסתיימים כאן, אלא ממשיכים גם לאחר שהגוף מתאפס? הדבר מטיל אלומת אור על חיינו וממלא את ליבנו בתקוה גדולה.