על הלבוש הראשון שאותו הכין הבורא לאדם ולחוה, כאשר הם יצאו מגן עדן ופנו לעולם שמחוצה לו, כתוב: "ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" (בראשית ג', כ"א).

גופו של אדם הראשון היה בראשיתו קורן ומאיר, אך החטא גרם שיסתלקו ממנו מלבושי הזיו שעטו אותו בתחילה. המציאות שנוצרה עקב החטא, הולידה כיעור באדם. לבוש התפארת האלוקי שהיה עליו בשעת יצירתו עזבו, ולכן תפר הבורא לאדם ולאשתו בגדים אחרים שיחזירו לה לפחות חלק מההוד שאבד מהם בעקבות החטא.

מטרה עליונה היתה לבגדים אלו. ניתן להגדיר זאת באופן הבא: כשם שהכהן שימש סמל, דוגמה ומופת בבגדי הפאר שלו במקדש, כך הפך הלבוש את אדם הראשון לכהן במקדש העולם. כשם שהכהן נושא את דבר ה' במקדש, כך נושא כל אדם את דבר ה' בעולם כולו. הלבוש מעדן את חייו, מעניק לו יופי פנימי ומשמעות, ומקרין אור על סביבותיו. הלבוש מעניק לאדם תקווה בהתרחקותו מתכונות החיה ובהתקרבותו אל הצניעות ואל הפנימיות. באותה שעה הוא זוכה לשם 'אדם' שחל עליו במלואו.

הלבוש אינו רק הגנה מפני הקור, ואינו מהווה רק קישוט. הוא סימן ההיכר הראשוני וההכרחי לחברה האנושית, להרגשתו המוסרית של האדם, למותר האדם מן הבהמה. עצם הלבוש - כבוד הוא לאדם.

הבגד מסמל את מהות התרבות. השבטים הפרימיטיביים, שלא הדביקו את ההתפתחות הטכנולוגית של האנושות, הם אנשים שלא עמדו על סוד מוסרו של כיסוי הגוף ועל תרומתו המכרעת של הלבוש להתפתחותו החומרית והרוחנית של האדם. נסיגתו של בן המאות העשרים והעשרים ואחת, התוצר של תרבות החומר - אל פולחן ההתערטלות לסוגיו השונים, סילקה מהלב את מנגנוני הבושה המעודנים והפעילה את מערכות ההרס העצמי של הפרט והכלל. במידה מסויימת אנו צועדים בעקבות של האדם הפרימיטיבי שלא הכיר את ערכו של הלבוש.

הבגד בא להצניע את גופו של האדם, משום שהגוף מסמל חולשות אנוש. תפקיד הבגד הוא להחדיר בנו את ההכרה בדבר עליונות הנשמה על הגוף, כי בעוד הנשמה היא חלק אלוק ממעל, הרי שהגוף נתון לשליטת היצרים. במאבק הסמוי המתנהל בין הגוף לנשמה, מדגיש הבגד כי עיקר האדם הוא נשמתו.

שאיפה זו לרוחניות מזכירה לאדם שקיימת בתוכו מציאות שונה, רוחנית, ובזכותה הוא נבדל מכל היצורים הסובבים אותו. ללא תזכורת זו ישקע האדם בעיסוק מתמיד במציאות המוחשית והגשמית, שבה אין לכאורה הבדל עקרוני בינו לבין עולם החי.

הצעד הראשון במהלך זה הוא להקים גדר שתפריד בין התחום הגשמי לבין התחום האנושי-רוחני. גבול זה קיים, והוא ניתן, כאמור, לאדם בעת שגורש מגן עדן. הגבול ניתן לאדם למעלתו, במטרה לציין את רוממותו. אף אנו נעזרים בבגד כדי לציין את המעלות שבאדם ואת מטרות חייו עלי חלד.

הבגדים אינם כבלים שהוטלו על האדם, ולא הגבלות שנקבעו לו, אלא גינוני אצילות, נימוסי מלכות. אף אדם בר דעת לא יחשוב כי כתר על ראש מלך הוא סייג טראגי, וכי גלימת תפארתו היא הגבלה מדכאת, מפני שהם מונעים את הלובש אותם מלהימנות על יושבי קרנות. סייג כובל ומשעבד הוא רק זה שכופים אותו מבחוץ בניגוד לעומק טבע האדם, בניגוד לפנימיותו. לעומת זאת, סייג המותאם למהותו הפנימית הוא ככינור ביד המנגן. רק אם יפעל בהתאם להוראות, יצליח המנגן להפיק מנגינה ענוגה מהכינור. גם מי שעומד לנטוע עץ פרי, יטול שתיל יפה ובריא, יבחר במקום ובזמן המתאימים לנטיעה, ישקיע בו את הטיפול המלא, ואז יוכל לצפות לברכת שמים. לא עולה על דעתו להשתחרר מסייגים אלה, כשברור לו שבלעדיהם לא יפיק מנטיעתו מאומה. גם ההשקעה בתחום הביגוד מניבה פרי וגם היא מביאה ברכה לקומתו הרוחנית של האדם.

נוכחותו התמידית של הקב"ה בעולם מחייבת את הצניעות. אין בעולם מקום הפנוי ממציאות ה'. מעשים והליכות שמנוגדים לצניעות מרחיקים את הקב"ה. בעת היציאה למלחמה נצטווינו לנהוג בצניעות, שבלעדיה נאמר על הבורא: "ושב מאחריך" (דברים כ"ג, ט"ז). הבורא, יתרחק, חלילה, מעמו במצב זה.

גם כבודם של הבגדים עצמם, יקר הוא. בן זומא, התנא הגדול, היה אומר: "כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש. גזז, ליבן (כיבס את הצמר), ניפץ, טווה וארג ואחר כך מצא בגד ללבוש. ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני" (ברכות נ"ח). בן זומא הכיר תודה למציאות שבה מתגלגל בגד מוכן לידיו. הוא החשיב את משמעות הבגד.

בלבושו של האדם מצויים שני סממנים עיקריים: הצניעות, במובן של ניגוד לחשיפה, וההצטנעות, כביטוי לענוותנותו של האדם.

ההצטנעות, ההרחקה מגאוה ומהתבלטות מיותרת, קשורות גם הן לצניעות.

השגיו הגדולים והאמיתיים של האדם נמצאים הרחק מעין רואה. בסתרי לבו ובקפלי מחשבתו, שם שוכנות העוצמה והנחרצות. הקרבות הפרטיים שהאדם עורך בפנימיותו, היכולת לומר 'לא' לחטא, לזוהר ולפיתוי, כולם הם הישגים המתבצעים בחשאי. איש מלבדו ומלבד האלוקים אינו יכול להעריך את המאמצים הכבירים שמשקיע האדם כדי לנחול ניצחון במלחמת היצר. יקרה היא הגבורה הפרטית של האדם בעיני האלוקים, הרואה והיודע את צפונות לבו.

היחס האישי שלי עם האלוקים הוא קשר שבן אנוש אחר אינו שותף לו. איש אינו יכול לדעת מהן מחשבותי הנסתרות ומהן שאיפותי הכמוסות. מעשי הגבורה הנפשית הנשגבים ביותר מבוצעים בפרטיות ובצנעה.

פן נוסף לה לצניעות. כשם שאדם אינו חושף את אוצרותיו, כשם שהפריטים היקרים לו באמת אינם נתונים בראש בחוצות, גלויים לכל עין, כך גם הביגוד והצניעות בהנהגות שומרים על האוצר היקר ומפנימים אותו פנימה, לאדם עצמו ולאלוקים החופף עליו. הדבר מורה על יקרותו של הדבר, על חשיבותו ועל גודל ערכו, על העובדה שאיננו חולקים אותו עם כל עובר ושב, אלא שומרים עליו מכל משמר באוצרנו הפרטי. הביגוד מסייע להקמתו של אוצר זה, להקמת מחיצה בין החיצוניות לפנימיות, בין רשות הרבים לרשותנו הפרטית.

באופן זה הופך הביגוד לערך עליון, דוגמת הלבוש שניתן לאדם הראשון. הבגדים הפכו לחלק מתפקידו של האדם עלי אדמות, תפקיד לעמוד ולשרת במקדשו של הבורא.