שנים עשר נשיאי השבטים הקריבו קרבנות לחנוכת המזבח איש איש ביומו. הנשיאים הביאו שנים עשר סדרות שוות של קרבנות, אולם התורה מפרטת בהרחבה את קרבנותיו של כל אחד מהנשיאים. התורה פירטה את הקרבנות אף שיש בכל פירוט חזרה מדוייקת על מה שכבר תואר קודם לכן.
כל מי שמכיר את סוד הקיצור המקראי, המסוגל במילה בודדת ולפעמים גם באות אחת לכלול גופי הלכה רבים - יודע שהוא עומד כאן בפני תופעה חריגה.
השאלה היא, מה יכולה להיות סיבת חזרה זו, שתים עשרה פעם?
הבה נשמע מה בפי פרשניה של התורה:
"הקב"ה חולק כבוד ליראיו ומכבד את מכבדיו. אילו היתה התורה מזכירה ומפרטת את הקורבן הראשון ואומרת: 'זה קרבן נחשון בן עמינדב', ואחר כך אומרת: 'וכן הקריבו כל שאר הנשיאים איש איש ביומו' - יהיה זה קיצור בכבוד הנשיאים האחרים" (רבנו בחיי).
זוהי דקות ההבחנה של התורה, ההתחשבות המרבית שלה בכבודו של האדם. כדי להזכיר לנצח את מעמדם הראוי של הנשיאים, מפרטת התורה מילים כה רבות. מכאן נלמד עד כמה מוטלת עלינו החובה לנהוג באותה הנהגה ולכבד כל אדם באשר הוא.
זאת ועוד, כל נשיא שלט על עצמו ואף צמצם את רצונותיו כדי לא לפגוע בכבוד חברו וברגשותיו. הוא הביא קרבן שווה לשאר הנשיאים, כדי לא לבלוט יותר מהם, ולכן, העניק להם הקב"ה כבוד כפי מידתם. נשיאי העם במדבר נהגו בצורה הפוכה מזו המקובלת כיום. לא זו בלבד שהם לא רצו להיבנות כל אחד מכשלונו של חברו, ואף לא דאגו לכך שכל יוזמה חשובה תיחשב כהמצאה שלהם כדי להרוויח נקודות זכות בדעת הקהל ובערוצי הפרסומת, אלא הם עשו הכול כדי לא לפגוע ברגשותיו ובכבודו של המנהיג העמית.
התורה חושפת בפנינו תכונה חשובה, תכונה שהיא מבקשת להנחיל לנו למען נפנים אותה בחיינו היומיומיים.
כמעט אצל כל אדם קיימת תכונה בולטת - הרצון להיות שונה מזולתו. לשום אדם לא נוח להראות כחיקוי של רעהו. בין כל מיליארדי הברואים בתבל, אין שנים שיהיו דומים זה לזה בצורתם החיצונית במדוייק. שוני חיצוני זה מעיד על שוני עמוק יותר המצוי בפנימיותם.
על הבורא נאמר: "אחד ואין יחיד כייחודו, נעלם וגם אין סוף לאחדותו". האדם נברא ב"צלם אלוקים", ומסיבה זו מצויות בו תכונות אלוקיות מסויימות.
הקדמונים הדגישו שלמילה "אדם", אין נטיה של רבים בלשון הקודש. אי אפשר לומר: "אדמים". כל אדם הינו בריה ייחודית בפני עצמה. למרות כל זאת השוו הנשיאים את מידותיהם וכבדו את האחרים במלוא הכבוד הראוי, ועל כך ראויים הם לתהילה.
קיימת סיבה נוספת ומרכזית לפרוט קרבנות הנשיאים. כל אחד מהנשיאים הביא בדיוק אותו הקרבן, ועם זאת הביא כל אחד קרבן שונה לחלוטין. כיצד ייתכן הדבר? הקרבנות כולם היו שווים זה לזה מבחינה חיצונית, אך לכל קרבן התלוותה מחשבה מקורית שהבדילה אותו משאר הקרבנות. ללמדנו, שעיקרו של הקרבן הוא המחשבה הנלווית לו, הכוונה הרוחנית שטמן בו המקריב. את אלו חצב כל נשיא מלבו ומתוך נשמתו בהתאם לאופיו המיוחד ועל פי גישתו הערכית האישית. הוא גם מזג באותו קרבן את תוכנו המהותי של שבטו, את נטייתו הרוחנית המיוחדת ואת רצונותיהם העילאיים של בני שבטו.
כל מצווה ומצווה היא מעבדה ליצירה אישית ומקורית בלבו של כל אדם המוכן להשקיע את אישיותו בעשיית המצווה, והיא נמדדת בהתאם להשקעתו האישית. הנשיאים זכו להפעיל את תכונת המקוריות הזאת ברגע הגדול בחייהם, עת חנכו בקרבנותיהם את המשכן. בתמורה כיבדה אותם התורה בפרוט מעשה קרבנו של כל אחד ואחד מהם. ללמדנו, שערכו הפנימי של המעשה הוא, כאמור, העיקר.
מיום בריאת העולם ועד סוף כל הדורות מתנגנת בחלל עולמנו מנגינה נפלאה שצליליה מהדהדים בכל היקום. אדם אשר אזנים כרויות לו, ישמע ויבין כי פשר המנגינה הוא כבוד מלכות שמים: "השמים מספרים כבוד א-ל" (תהלים י"ט, ב'). אך לא רק הם, אלא "כבודו מלא עולם", אלפי ורבבות כלים שותפים לנגינת יצירה נפלאה זו. כל כלי תורם את תרומתו לביצוע ההרמוני של סימפוניה זו. כל אחד מבני האדם הוא מיתר בנבל רב מיתרים, המנגן את שירת כבוד הבורא. תפקידו האישי של כל אדם הוא להפיק מעצמו את מיטב כישוריו היחודיים, כדי שתוכל מנגינה זו להמשיך להתנגן ביתר שאת. "למען יזמרך כבוד ולא ידום, ה' אלוקי לעולם אודך" (תהלים ל', י"ג).
נשוב לנקודת ההתחלה ונסביר מדוע פרטה התורה את הקרבנות הזהים של שנים עשר נשיאי ישראל. לכל נשיא היתה סיבה משלו מפני מה בחר להביא דוקא קרבנות אלו. נחשון, נשיא שבט יהודה – שבט המלוכה, הביא את סדרת קרבנותיו, כי מצא בכל אחד מהם רמז למהות שבטו ולעטרת מלכותו. בה בעת, התנדב נתנאל, נשיא שבט יששכר, שהצטיין בלימוד התורה, להביא אותם קרבנות מתוך חישוב שכל פריט בהם מסמל את ידיעת התורה. כך פעל נשיא כל שבט ושבט. הרי לך שנים עשר קרבנות שווים לחלוטין, אך יחד עם זאת שונים זה מזה בגלל הכוונה השונה המתלווה להם, הכוונה שביטאה את פנימיותו של מקיים המצוה.
בקרבנות אלו היו כלולות כל הכוונות הטהורות של כל הנשיאים, ועובדה זו הדגישה התורה בפירוט הנרחב של קרבנותיהם.