שבעה ימים היתה מרים, אחות משה, מצורעת. שבעה ימים הורחקה אשה דגולה זו מתוככי מחנה ישראל.

התורה מטילה עלינו את חובת הזכירה של פרשה זו, זכירה שהפכה למצווה: "זכור את אשר עשה ה' למרים בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כ"ד, ט').

מרים הנביאה הוציאה דיבה על משה כשדיברה עם אהרן על פרישת משה מאשתו ציפורה במדבר. מרים לא התכוונה להוציא שם רע על משה, אלא רצתה לתקן דבר שלדעתה היה בו עיוות, אלא שעם צדיקים הקב"ה מדקדק כחוט השערה, וחטאה נבע מטעות בהערכת דמותו הרוחנית הגבוהה של משה. כעונש על שדיברה לשון הרע היא הצטרעה.

מפאת החשיבות שמייחסת היהדות למוצא השפתיים, וכדי לבער את נגע לשון הרע מקרבנו, מצווה עלינו התורה לזכור בכל יום את מעשה מרים, ולהזכיר לעצמנו כי "מוות וחיים ביד הלשון" (משלי י"ח, כ"א).

כאמור, חטא הלשון שיצא מפיה של אשה דגולה זו, אינו דומה כלל לנסיבות של דיבורים דומים הנאמרים על ידינו. בזכותה של מרים נולד משה, והיא היתה אחד מעמודי התווך של הגאולה ממצרים.

ברוח הנבואה שפעמה בה, ראתה מרים מעבר לאופק האנושי של חיי ההווה הנורא בכור הברזל המצרי. היא נטעה באביה אמונה מחודשת בעתיד טוב יותר. למרות הלילה הקודר והאפל כל כך, היא טענה כי עוד יפציע השחר. לאחר שפרש עמרם אביה, גדול הדור, מאשתו מתוך תחושת יאוש וחידלון, וכל העם פרש בעקבותיו, שאלה אותו מרים בתו : האין גזרתך קשה יותר מגזרת פרעה? פרעה לא גזר אלא על הזכרים, וגזרתך היא על זכרים ועל נקבות! חרף כל הקשים, ההשפלה, טבח הזכרים ועול השעבוד, חייבים להמשיך את קיומו של העם.

נכנסו הדברים ללב האב, והוא שב אל אשתו והעם שב בעקבותיו אל הנשים שגירש. ואז נולד משה, מושיעם של ישראל.

מרים גם עמדה ליד היאור. אחיה הקטון נתון בתיבת גומא בין קני הסוף, וסכנת מוות מרחפת על ראשו, והיא ממתינה. ממתינה לראות כיצד תתרחש הצלתו. היא אינה ממתינה לראות אם יינצל, כי אם – כיצד? ההבדל בין השניים - מהותי. היה ברור לה שהישועה תבוא, והיא אכן באה בדמותה של בתיה בת פרעה.

אין תרומה שתשווה לתרומתה למען גאולת העם. כל המעשים הגדולים שנעשו לאחר מכן, באו מכוח ניצוץ התקווה ששימרה בלבה. ניצוץ תקווה, שבאמצעותו מנעה ברגע קריטי את חורבנו של העם בידי עצמו.

אין ספק שמרים שדמותה הרוחנית היתה כה גבוהה, ושכל מגמתה היתה הצלת העם והטבה לו, התכוונה לטובה גם בדיבוריה על משה. אולם שגיאה שארעה לה, בהחשיבה את דרגת משה כדרגת שאר הנביאים, מחשיבה את מעשיה כעבירה. ברור לנו שאין מדובר כאן, חלילה, בפן הנחות של חטא לשון הרע. בוודאי קנאת האמת היא שדיברה מתוך גרונה, אך בכל זאת, משהו התחולל שם, והתורה מנצלת את הארוע המצער לצורך חינוכו של העם. הלשון היא ראי הנפש, ובעקבות כך מוטל על האדם לשמור את לשונו נקיה כדי לשמור על נקיון נפשו.

חטא מרים ועונשה מוסיפים ממד מוחשי לתוצאות העגומות של דיבור לשון הרע. אולי תגרום זכירתו המתמדת של מעשה זה לבלימת הפה ולסכירתו.

מצות עשה של זכירת מעשה מרים שדיברה על משה אחיה והעונש שבא עליה בחטף, מצביעים על החומרה הרבה שמייחסת התורה לחטאי הלשון. התורה מפרסמת מעשה כאוב זה כדי ללמד אותנו ולהחדיר לתודעתנו את זכרון המאורע. הציווי נובע הן מחמת השכיחות הרבה של חטאי הלשון, והן מהחומרה הרבה של חטאים אלו.

מרים נענשה על חטאה, אך בו זמנית היא גם קיבלה שכר וכבוד. הנביא קובע (צפניה ב', ג'): "באשר משפטו (של האלוקים שם) פעלו". פסוק זה מבטא את אופיו של המשפט האלוקי. כפי שניסח זאת רש"י בהסברו על מילים אלו: "במקום שדנים את האדם, מזכירים את פועל צדקותיו". תכונת המשפט האלוקי מחייבת שיקלול מאוזן של כל נתוני האדם הנידון. נלקחים בחשבון כל מעשיו, תולדות חייו, הרקע שעליו גדל והמציאות החברתית שבה עוצבה אישיותו. האישיות השלמה עומדת למשפט, ולא המעשה הרע והבודד. לכן, במבט מושלם זה, שהיא נחלתו של האלוקים בלבד, גלום וכלול בעונש עצמו גם השכר.

מרים אמנם נידונה להסגר שבעה ימים מחוץ למחנה, אך העונש הביא לה גם הערכה (במדבר י"ב, ט"ו): "והעם לא נסע" - במקום בידודה חשה גם בכבוד שמעניק לה האלוקים לעיני העם כולו. כשם שהיא המתינה לאחיה סמוך ליאור, מחכה לה עתה כל עם ישראל בסבלנות עד לצאתה מן ההסגר.

גישה אלוקית זו כלפי האדם ומעשיו עוברת כחוט השני בדפי התנ"ך, והיא מבטאת את האמת המוחלטת, את מאזני הצדק באיזונם המלא. היא מלמדת שאין להפריד בין האדם לבין מעשיו ואף לא לדון כל מעשה בפני עצמו. הפרדה כזו תפגע באמת, תעוות את המציאות ותביא להערכה לא נכונה של המעשה.

באמצעות הגישה האמיתית מסוגלים אנו לפתוח דף חדש, איכותי יותר, כפי שהיטיב לבטא זאת התנא יהושע בן פרחיה בפרקי אבות: "והווה דן את כל האדם לכף זכות" (פרק א'). "את כל האדם!" אתה דן אותו על המכלול, על כולו! אזי - תוכל לדונו לכף זכות! כאשר תעמוד כל אישיותו לנגד עינינו, ניתן ביתר קלות ללמד עליו זכות. באותה שעה נמצא ללא קושי את ההסבר למעשים, שכמעט גרמו לנו לחרוץ את דינו לחובה. אז גם נגלה שנוכל להבין אותו ולסלוח לו ביתר קלות.