הלכות טהרת המשפחה הן אחת ההוכחות הברורות לאלוקיותה של תורת ישראל. בחדר הפנימי בביתם של הבעל ואשתו, מקום אשר אליו לא יגיע שום חוק אנושי, ניצבים הבעל היהודי ואשתו היהודיה לפני בוראם, והם מקדשים באמצעותו את אהבתם. בזכות הטהרה נותרים יחסיהם בבחינת חתן וכלה לאורך שנים.

אהבה תורתית זו, היא האהבה שעליה אמר הנביא: "ומשוש חתן על כלה, ישיש עליך אלקיך" (ישעיהו ס"ב, ה'). הפסוק מדמה את אהבת ה' לעמו, לאהבתם ולשמחתם של חתן וכלה. דומה, שפסוק זה הוא אחד הביטויים הנשגבים ביותר אודות יחסו של הבעל לאשתו. בזכות טהרת המשפחה נבדלת המשפחה היהודית מכל המשפחות המאכלסות את ארצות תבל. היא זו שהפכה את עם ישראל לעם עולם, והעניקה לו ממד של נצח.

האיש והאישה הינם שותפים במידה שווה באחריות לקיום חייהם המשותפים. יחד עם זאת, חנן הבורא במצוה זו את האישה יותר מן האיש, והעניק לה את הכוח לשמור על טוהר חייהם המשותפים. מצוה זו נחשבת לאחת המצוות המיוחדות שהאשה מופקדת עליהן והשפעתה על חייה גדולה ביותר.

כדי להבין מצוה זו לעומקה חשוב להדגיש: הקשר הגופני מועיל ליצירת אחדות ולהעמקת האהבה בין בני הזוג, רק כאשר הוא נעשה: "ברצון שניהם ובשמחתם" (רמב"ם הלכות דעות פרק ה'). גם המהר"ל מפראג מדגיש קו זה: "אם אינה נהנית בדבר, אינה נדבקת עמו" (גבורות ה', מ"ג), כלומר, הדבקות ההדדית קשורה לרצון המשותף ולהנאה המופקת.

התורה מעוניינת שהקשר בין האיש לאשתו ייעשה מתוך רצון עז ובשמחה גדולה, ואז ישיג את תוצאותיו הברוכות. גם הילדים הנולדים מקשר זה, יהיו ילדים שלמים ואהובים, חכמים ונבונים, כפי שנכתב רבות בספרי הקודש העוסקים בתחום זה. מתוך הכרת תכונות גוף האדם וכוחות נפשו, מאירה לנו התורה את הדרך שבאמצעותה יגיעו בני הזוג למימוש הפוטנציאל הרוחני והנפשי הגבוה הקיים בקשר הגופני. ההדגשה היא על איחוד מושלם של שלושת היסודות: הגוף, הרוח והנפש.

השגת האחדות ואימוץ הקשר הנפשי המתלווה אליה - בזכות הנתינה ההדדית הם באים. כוח הנתינה נובע משלמות האדם. ליבו של האוהב באמת, שלם הוא ושמח. חפץ הוא להתרחב ולהגיע אל זולתו. הוא דומה לנהר זורם אשר מימיו המפכים בעוז עולים על גדותיהם ומרווים את סביבתם.

התורה אוסרת את המגע הגופני בין הבעל לאשתו בתקופות שבהן לב שניהם או לפחות לבו של אחד מהם, אינו שלם, אינו שמח או אינו חפץ במגע זה. ממגע בלתי שלם זה לא תבוא התפעלות הנפש, וממילא לא תיווצר אחדות אמיתית. המגע הגופני מנותק בתקופה זו מתכליתו הרוחנית והנפשית, וניתוק זה מוריד בעקבותיו את האיכות כולה. חסרה בו לחלוטין השלמות הרצויה. נסביר את הדברים:

חפץ הלב במגע הגופני תלוי בשני גורמים: הראשון, נסיבות חיצוניות, כמו הקשר הרגשי שבינו לבינה. הגורם השני קשור לנסיבות פנימיות של כל אחד מבני הזוג, למצבו הגופני, הרגשי והרוחני האישי של כל אחד מהם. ננסח זאת כך: כל אחד מבני הזוג מעוניין ושמח בקשר הגופני, כאשר הקשר הרגשי בינו לבינה הוא טוב ונעים, וכאשר גופו, רגשותיו הפנימיים ומצבו הרוחני של עצמו שלמים ומסוגלים להתאחד ולהשתלב עם בן זוגו. מתי מתרחשת שלמות זו?

בדרך הטבע האשה חיה במחזוריות - היא משתנה פיסית, רגשית ונפשית. קשר גופני בין איש לאשתו ללא התחשבות במצבה של האשה וללא התחשבות במצב הרגשי המשתנה אצלה, לא זו בלבד שאינו משיג את מטרתו, שהיא יצירת אחדות שלמה, קרי אהבה, אלא הוא גם גורם נזקים - נזק לבריאות הגוף ונזק לקשר הרגשי. הוא גם עלול ליצור רגשות שנאה ודחייה, וכל שכן שהוא יוצר נזק במובן הרוחני. לעתים מתבטאת משמעותו גם בחורבן הבית. גם לילדים הנולדים מקשר, שאותו אוסרת התורה, נגרם נזק רוחני.

מן הראוי לציין, שקיימים גם מקרים שמצב הבעל הוא האוסר את הקשר, לדוגמה, בשעה שהוא שתוי. על ההתאחדות להיעשות מתוך עירנות ואהבה אמיתית מלאה, ולא מתוך ערפול חושים.

שמירה על טהרת המשפחה היא מקור השמחה של בני הזוג, ומקורו של הדבק המאחד אותם ליחידה אחת. הטהרה היא האמצעי ההופך את הקשר הגופני לפעולה בעלת תוכן, קדושה ואהבת אמת.

תקופת הפרוד מידי חודש בחודשו תורמת תרומה משמעותית לתקופה שבה בני הזוג מותרים. היא משפיעה רבות על הקשר הרגשי שביניהם. התקופה של הפסקת הקשר יוצרת כמיהה וגעגועים, המולידים רצון עז להיות בצוותא. לחווית החידוש קיים משקל רב. החידוש נוגד את השגרה ומונע את השעמום שהם גורמים הרסניים בחיי הנישואין. בתקופת ההימנעות עולה המודעות לעונג של ה'ביחד', ובעקבות ההפסקה הזמנית הופכים הבעל והאשה למעין "חתן וכלה" מדי חודש בחודשו! כאשר האפשרות להיות בצוותא אינה מובנת מאליה, עולה ערכה עשרות מונים.

בתקופות ההפסקה טמונה גם יכולת לווסת ולאזן מצבים שבהם אחד מבני הזוג מחפש קירבה יותר מרעהו, ואכן, תקופת האיסור ההלכתי מונעת מבן הזוג להגיע למצב של דחייה, והכל בזכות אותה הפסקה מבורכת. היהדות מקנה חשיבות רבה לקשר הרגשי בשעת המגע הגופני, וגם מזווית ראיה זו קיימת חשיבות רבה לתקופת הפרידה, כי היא מגבירה את הקשר הנפשי ואת הכיסופים.

זאת ועוד, לנוכח העובדה שהקשר הגופני נמנע משני בני הזוג באותם הימים, נוצרת הזדמנות להתפתחות קשר רגשי שונה. בני הזוג לומדים להתענג זה מזו גם ללא האמצעי הגופני. הם לומדים לתקשר, וכשצריך גם להתפייס, בלי "הדרך הקלה להחליק מחלוקות", דרך קלה, שבדרך כלל תוצאותיה אינן מחזיקות מעמד זמן רב.

מעבר לתרומת "הפרידה הזמנית" לקשר הרגשי ההדדי, תורמת היא ברמה האישית לכל אחד מבני הזוג, ובעקיפין ניזון מכך גם הקשר הרגשי שביניהם. בתקופה זו עורכים בני הזוג "אימונים" בתחום כוח האיפוק. ביסוסה של תכונה זו - בכוחה להביא ברכה רבה. כמה פגיעות כהרמת קול, עקיצות, ביקורת ואף יצירת קשר גופני ללא רצון של אחד מהם, עשויות להימנע על ידי מי שניחן בכושר איפוק מבורך זה.

כוח האיפוק מגביר גם את האמון ההדדי שבין בני הזוג. הוא מסייע להם שלא להתפתות לגירויים מחוץ לקשר שביניהם. האמינות חשובה מאוד לבניית קשר זוגי חזק ויציב. כאשר העינים מופנות רק פנימה, הקשר הינו אמיץ, פורה וייחודי. תקופה זו מסייעת גם לכל אחד מבני הזוג לחיזוק החלק האישי והייחודי שלו, וכתוצאה מכך, כאשר הם מצטרפים שוב, הם מעשירים זה את זה, שהרי הם חיזקו את אישיותם הפרטית, וחיזוק זה מביא ברכה רבה למירקם כולו.

דיני הטהרה הם ביסודם חוקי תורה, כשם שהטבילה במקווה היא צו התורה. גם אם יתאמץ הרופא היהודי להוכיח בראיות חותכות ביותר שהטבילה חשובה מבחינה פיסיולוגית, נוסיף לעמוד על דעתנו ונדגיש, כי ביסודה אין הטבילה אלא אחת ממצוות התורה, היא צו הבורא, ואין לנו צורך בתוספת הסבר, באישור או בהסכמה לחשיבותה. העובדה שדיני הטהרה פועלים ביעילות גם מבחינה רפואית וגם מבחינה נפשית-רוחנית, עשויה רק לשמש הוכחה נוספת להשקפת היהדות כי קיים קשר הדדי עמוק והדוק בין העניינים שברוח לבין העניינים שבגוף ובחומר. אולם היסוד של מעשים אלו הינו רוחני, מתנה הם מהבורא החפץ בשמחת ברואיו ובאחדותם.