שלושים ושש פעמים חוזרת התורה על מצוות אהבת הגר ועל האיסור לצערו. היא חוזרת על אזהרותיה בנידון זה פעם אחר פעם, כחוששת שמא לא קלט העם את המסר של חביבות מצווה זו.

התורה אינה מחייבת רק לנהוג בו כבוד ולהימנע מלהציק לו, כמובא בפרשתנו, אלא היא מחייבת גם לאהבו, כמופיע בפסוק (דברים י"ח): "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים".

חזרה זו מגלה לנו את יחסו של הבורא כלפי החלש, הזר שמקרוב בא, הפגיע וחסר המגן. למרות כל הצטעצעות ההגינות שבהן מתהדר בן התרבות במחוזותינו, יחס זה הינו נקודת תורפה באופיו של בן דורנו. חרף ערכיו ההומניים ונימוסיו המהוקצעים, נוהג הוא כלפי החלש הנתון לחסותו, לפי אמות מידה מוסריות שונות מאשר כלפי חברו הניצב בשורה אחת עמו.

חזרה על אותה המצוה פעמים כה רבות, מטרתה להחדיר לליבנו את ערכה ואת הצורך הגדול לנהוג בה כראוי, גם אם הלב ממאן לעתים להסכים לכך. נקודה זו, היחס אל החלש, נחשבת לנקודת תורפה אצל רבים.. זהו מבחן יחסו של החזק, המבוסס, כלפי חסר המגן, כלפי הגר שבא מארץ רחוקה ואין לו גואל. קשה לרסן את הנטיה המזלזלת הזו, המצויה בלב פנימה. קשה לרסן את יצר ההתנשאות, ולכן מפליגה התורה בענין זה ומרבה באזהרות רבות, הבאות להחדיר ללב את ההכרה במעמדם של הגרים.

השנאה ליהודים בכל מקום ובכל זמן הינה דוגמה קלאסית לאותה אטימות לב שעליה מדברת התורה. האמריקני או הדרום אפריקני ממשיך לחוש עצמו ישר, הגון ומוסרי, על אף סלידתו העמוקה מהכושי והתעמרותו הגסה בו.

זהו אופיינו. מילים של הומניות ושל שוויון – בפינו, אך במעשינו פונים אנו לצד אחר. קשה לנו לרסן את יצר ההתנשאות ואת הרצון להפגין כח כלפי החלש.

כיהודים, חשים אנו מזה דורות רבים את משמעותה של נטיה זו. בשנות גלותנו, גלות שטרם הסתיימה, גרנו בארצות רבות מאד. תושבי הארץ, האזרחים הקבועים, חשו עצמם אדונים עלינו. הם בזו לנו, ראו אותנו כזרים, כגרים, כנספחים, כמי שאינם זכאים ליחס שווה. לעתים הפך אותו ניכור לשנאה כבושה, לעתים הוא התלהט לפוגרומים, אך גם במקומות מתונים יותר קיימת היתה התנשאות והרחקת היהודי מהמרכז. את הנטיה הזו השוכנת בלב יושבי תבל, באה התורה לשרש, לעקור מלבו של היהודי. עלינו לחוש בערכו של הגר, לצייר בליבנו איזו דרך ארוכה הוא עבר בבואו ממרחקים עד שהגיע לתוככי עמנו. עלינו לתת לו הזדמנות להשתלב בתוך העם, להסתכל עליו כאח, כמי שבא אמנם ממרחק, אך שואף להיות כאחד מאיתנו.

כיצד מקווה התורה לחנך את האדם? איך היא תביא שינוי בהתנהגות ובגישה?

התורה מצווה אותנו "וגר לא תלחץ", ומנמקת את בקשתה (שמות כ"ג, ט'): "ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים".

אנו מופנים אל הזיכרון הלאומי של חיי השעבוד והגלות במצרים. אל החובה לרענן תמיד במחשבה ובדמיון את הטעם המר של הייסורים, של הדיכוי ושל ההשפלה, שהיו מנת חלקנו שם. הפעלת זכרון זה דיה לעורר חמלה כלפי הגר - אב הטיפוס לכל בודד וחסר מגן בחברה. היא גם תגרום לנו לטפח הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים.

בפרשת "קדושים" מוסיפה התורה מילה חשובה מאד לציווי זה (ויקרא י"ט, ל"ד): "ואהבת לו כמוך". כמוך! עליך לאהוב אותו כפי שאתה אוהב את עצמך. אל לך להקים מחיצות של פרוד בינך לבינו, אהוב אותו "כמוך".

מצוה זו מופיעה באותו פרק שבו מופיעה מצוות: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח), שתיהן יחד מצטרפות לדרישה הגבוהה של התורה לאהוב את הזולת בין אם הוא בן עמנו מקדמת דנא ובין אם הוא גר שבא מעם מרוחק. "כמוך", בלי הפרש ובלי מחיצות. עלינו לחוש כאילו כולנו בני משפחה גדולה, משפחה שכל בניה נאמנים זה לזה ומוקירים איש את רעהו.