התורה קוראת לתופעת הניחושים והכישופים בשם כולל: "תועבה". ובהם: "קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים" (דברים י"ח, י'-י"א).

איסור ניחוש כוונתו כאשר אדם קובע את תהלוכות חייו בהתאם לדברים שונים הקורים עמו בדרכו. כיום, החתול השחור הוא נציגם של רואי השחורות, אולם גם בדורות קדמונים היו סימנים שונים המקובלים כמגלי העתיד והעלול להתרחש בו.

על פי אמונת היהדות, הבורא הוא הקובע את כל דרכנו ואת כל מאורעות חיינו. הסחת הדעת מה' ושימת לב לארועים שטותיים, שהם הקובעים, כביכול, מה שיתרחש בעתיד, הינם תחילתה של כפירה. עלינו לדעת שה' חפץ בטובתנו, וכבר בלעם התבטא (במדבר כ"ג, כ"ג): "כי לא נחש ביעקב, ולא קסם בישראל". על עם ישראל הבוטחים בבוראם, לא משפיעים ניחושים למיניהם.

מצוה נוספת הקשורה גם היא לניחוש ולקסם היא המצוה "שלא לעונן", כלומר, שלא להחליט שעונה פלונית טובה היא להתחיל בה מהלך מסויים בחיים, ואילו עונה אחרת עלולה לגרום להפסד. ה' מוביל את עולמו בהתאם למעשי בני האדם ובהתאם לזכויותיהם, ולא זמנים ועונות שקבעו בני האדם, הם שיורו לאנשים את תהלוכת חייהם.

כמו כן, אסור לעשות מעשים הקשורים לאחיזת עיניים ולהציג מעשים אלו כאילו זהו כח על טבעי הנתון ביד האדם המבצע כל זאת. הכח העל טבעי מצוי רק בידו של הבורא, ובני האדם מצווים לנהוג על פי חוקי הטבע וסדרי הבריאה.

מצויים איסורים נוספים הסובבים סביב רעיון זה, שאין לייחס כוחות לתופעות שונות, כדי לקבל השראה מיסטית החורגת מגדרי הטבע. כל המהלכים הללו סותרים את האמונה בבורא ובכוחו הבלעדי לנהל את כל הבריאה כרצונו.

המאמין בכח התופעות הנ''ל או בחלק מהם, חי בעולם אפל. האדם חש עצמו מופקר לרצון כוחות עוורים, החורצים את גורלו בלא שתהיה לו כל השפעה עליהם. תמונת העולם של אדם זה היא עולם קר, אכזר וחסר רחמים, שהוא מיטלטל בו ונתון לרצונם המוחלט של המזלות למיניהם ולגחמותיהם. זהו עולם, שאין בו מקום לחירות אישית ומוסרית. החתול השחור, המדיום או הכוכבים, הם אלו המכתיבים את אשר יקרה.

זוהי השקפת עולם מסוכנת. היא שוללת כל ערך מן המעשה הטוב. במקום לשפר התנהגות, חשוב להיזהר מחתולים שחורים. זהו עולם חסר שחר וחסר תקווה.

משום כך הוא מוקע על ידי התורה והיהדות הניצבות בקוטב המנוגד. תמונת העולם הנגדית שמציבה התורה היא שונה לחלוטין. נדגים אותה באמצעות סיפור תלמודי, בתרגום חופשי:

בתלמוד מסופר ששמואל, אחד מחכמי ישראל, ישב יחד עם אבלט, חכם נכרי וחוזה בכוכבים. בעת שחלפו על פניהם מספר אנשים שהלכו אל האגם. אמר אבלט לשמואל:

"הרואה אתה?! אדם זה לא ישוב. נחש יכיש אותו והוא ימות".

ענה לו שמואל: "אם בן ישראל הוא, ילך ואף ישוב".

ואכן, חזר האיש בריא ושלם מן האגם. קם אבלט ופתח את אגודת קני האגם שבידי האיש, וגילה שם נחש מת, מבותר לשניים. הנחש נפגע בשעת חיתוך הקנים.

שאל שמואל את האיש: "איזה מעשה עשית, שבזכותו זכית להנצל?"

"הנוהג בחבורתנו", השיב האיש, "שבכל יום אחד מבני החבורה אוסף מכולם את המזון שברשותם לקופה משותפת, ובשעת הסעודה בצוותא אנו מתחלקים בשווה".

"היום הבחנתי באחד מבני החבורה שלא הביא את מנת האוכל מביתו. כאשר עבר הגובה, עשיתי עצמי כאילו כבר נטלתי את מנתו".

הכריז שמואל: "צדקה תציל ממוות" (שבת קנ"ו).

אם נבדוק סיפור זה, נבחין שלמרות שהיתה אמת בתחזית הצופה בכוכבים, אין האדם כפוף לה, ובידו לשנותה. מעשה החסד שעשה, הוא שהפר את "נבואת" האסטרולוג. שכן אף אם היה בדבריו קורטוב של אמת, הם בוודאי לא שיקפו את כל האמת. את העתיד קובע האדם במו ידיו, חרף הכוחות הפעילים ביקום, ובוודאי חרף אמונות ההבל הממלאות את חלל העולם.

זוהי התגלית החשובה. המעשה המוסרי הנכון, המעשה המעדן את הנשמה ומעלה אותה לספירה גבוהה יותר, הינו תעודת השחרור שבידי האדם. השחרור מעול האסטרולוג, מפטפוטי מגדת העתידות ומן השעבוד לקוראות בכף היד.

יש לכל הקורה בחיי הפרט והכלל משמעות חינוכית ממדרגה ראשונה. הבורא הפועל בתוך המאורעות מתוך חרות גמורה, מציב אתגרים בפני האדם. באמצעותם ניתנות בידו היכולת והרשות להתקדם במסלול החינוך הרוחני, ולקבוע כיצד יראה העתיד המזומן לו מאת ההשגחה העליונה ובהתאם למעשיו.