הזיקה לארץ ישראל

המקור לזיקה של עם ישראל לארץ ישראל נעוץ בהבטחת הקב"ה לאברהם אבינו בבואו לארץ כנען, וביתר תוקף בהתגלותו אליו בברית בין הבתרים. הבטחה זו הפכה למציאות קיימת בעת יציאת עם ישראל ממצרים וכניסתו לארץ על פי ציווי ה'.

מאז אותה שעה התפתחה אהבה פנימית עמוקה של עם ישראל לארץ ישראל, אהבה אשר אלפי שנות נדודים וניתוק לא יכלו לכבותה. מיום גלות עם ישראל מארצו לא חדלו היהודים לנסות להגיע אליה ולזכות לחונן את עפרה. יחידים וקבוצות עזבו את ארצותיהם ואת רכושם ועלו ארצה. הם עשו זאת למרות המחיר הגבוה שהיה עליהם לשלם על כך: המרת תנאי חיים נוחים בחיי סבל ודוחק.

ארץ ישראל מוזכרת בתפילות היומיומיות ובברכות רבות; אנו מעלים את זכרה בעת שמחה ובשעת צער. אין יום שבו זיכרון הארץ אינו עולה בליבו של בן עמנו. לארץ יש גם חלק מכריע בעיצוב דמותו של כל יהודי. תפקידה אינו מצטמצם בלשמש בית לאומי לעמנו, כפי שיש מולדת לכל עם ולשון; לארץ ישראל יש קשר לבניין אישיותו של היחיד ולהשפעה על צביונה של כלל האומה.

הרמב"ן מונה את מצוות ישיבת ארץ ישראל כאחת מתרי"ג המצוות, ופוסק שחייבים במצווה זו גם בזמן שאין בית המקדש קיים. חובתו של כל יהודי לעלות לארץ, לגור בה ולפתחה באופן שלא תישאר שממה. ידוע שהרמב"ן נהג כך למעשה, כאשר בסוף ימיו עלה לארץ והתיישב בה.

ראשוני הגולים לאחר חורבן בית המקדש הראשון נשבעו על נהרות בבל: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהילים קלז, ה-ו). את מצוות קיומה של השבועה הם הורישו לצאצאיהם אחריהם בכל הדורות. אלה אכן השתדלו ליישמה על כל צעד ושעל.

לא ככל הארצות היא ארץ ישראל. היא מורכבת מרבדים רבים; יש בה רובד גשמי, היא הארץ שאנו רואים בעינינו, והאדמה שאנו דורכים עליה. אך זה לא הכול, וגם לא העיקר. כשם שהאדם מורכב מגוף ונשמה, כך ארץ ישראל יש לה גוף שניתן למששו ונשמה שאינה ניתנת לראייה מוחשית, אך מציאותית לא פחות.

מניין לנו זאת?

אברהם אבינו קיבל הבטחה מפורשת: "כי את כל הארץ אשר אתה רֹאה, לך אתננה" (בראשית יג, טו). היכן ומתי קוימה הבטחה זו? הלא כל ימיו היו הוא ובניו נודדים, גרים ואורחים בארץ? אלא שלא לבעלות על אדמותיה היה זקוק אברהם באותה שעה. הוא ראה לפני עיניו את סגולותיה הרוחניות של ארץ ישראל, את ארץ ישראל של מעלה. את הארץ הזאת הוא קיבל. הוא זכה בה במלוא מובן המילה. מלבד ההבטחה לתת לבני בניו את הארץ בפועל, הוא זכה כבר באותה שעה לקבל את סגולות הארץ ואת ערכה הרוחני.

בחלומו של יעקב נאמר: "הארץ אשר אתה שֹׁכב עליה, לך אתננה ולזרעך" (בראשית כח, יג). רש"י מפרש את הביטוי "שוכב עליה": קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו.

מה אירע באותו רגע לכל העיירות והכפרים שבארץ, וכי נשארו תלויים באוויר? חייבים אנו לומר, שלא ארץ ישראל של מטה, הנראית לעין, התקפלה מתחת ליעקב אבינו, אלא ארץ ישראל הרוחנית, ארץ ישראל של מעלה.

להבחנה זו בין ארץ ישראל הגשמית לבין ערכיה הרוחניים, קיימת השלכה גם לאורך כל הדורות.

שונה הוא הקשר שיש לעם ישראל לארץ ישראל מהקשר שיש לאומות אחרות אל ארצן. הבעלות של עם ישראל על ארץ ישראל היא נצחית. עובדה היא שבמשך אלפיים שנות הגלות לא הצליחה אומה כלשהי להתבסס בארץ, עד לשעה שבה הוחזרה הארץ לעם ישראל. תופעה זו אין לה אח ורע בהיסטוריה.

אך למרות זאת, התורה מדגישה שוב ושוב שלאמיתו של דבר אנו איננו בעלים על הארץ. במצוות "שנת היובל" התורה מצווה שכל קרקע הנמכרת בארץ ישראל [בתקופת בית המקדש] תוחזר למוכר בשנת היובל. הנימוק כתוב בתורה: "והארץ לא תמכר לצמיתֻת, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה, כג).

נוסף על זאת, כדי להשריש בליבנו את התחושה שהארץ היא של הבורא, התורה מחייבת את החקלאים להביא את ביכורי פירותיהם לבית המקדש ולומר: "הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי" (דברים כו, י). הבאת הביכורים באה להזכיר לאנשים שוב ושוב מי הוא בעל הבית על הארץ כולה.

אילו היינו מקבלים את הארץ במתנה גמורה ובקניין מוחלט, היינו מאבדים אותה לנצח בשעה שגלינו ממנה, כמו שאירע לכל האומות שגלו מארצן. בגלל העובדה שארץ ישראל שייכת לבורא עולם, לא היה באפשרותנו לאבד אותה. הוא שמר אותה בעבורנו עד שחזרנו אליה.

דומה שזוהי ההבחנה בין קניין רוחני לקניין גשמי. על הארץ חופפת בעלותו הרוחנית של ה', והיא המשפיעה על אורחות חיינו כולם ועל קשרנו אל ארץ האבות.

עם ישראל בכל תפוצותיו, אחרי דורות רבים של גלות רחוקה ממכורתו, הרגיש קשור באלפי נימים למולדתו. יהודים בבבל ובספרד, בצרפת ובאשכנז, בפולין ובתימן הרגישו שביתם הוא ארץ ישראל, ושישיבתם בחו"ל היא ארעית בלבד. מאות רבות של שנים לא יכלו לכבות את האהבה שרחש עם ישראל לארצו. תופעה זו היא אחת מפלאי הקיום היהודי.

קשר עמוק ורב שורשים קשר את העם לארץ; קשר אשר אין לו אח ורע בתולדות האומות, ושורשו נעוץ במקומה של הארץ בתודעת האומה.

זאת ועוד, מצוות העלייה לארץ ואפילו התשוקה אליה, היו קיימות שנים רבות טרם היה עם ישראל לעם, ואפילו קודם שהתגוררו בה. ה' ציווה את אברהם העברי לעלות לארץ ישראל מעיר מולדתו אור כשדים; יצחק אבינו נצטווה: "אל תרד מצרימה... גור בארץ הזאת" (בראשית כו, ב-ג). כל זה היה בטרם הייתה האומה הישראלית לאומה. היא הייתה רק משפחה, שבניה היו היחידים שהכירו את בוראם, נשאו את אמונת הייחוד בליבם והכריזו עליה קבל תבל ומלואה.

רבי יהודה הלוי, חובב ציון הגדול, כותב שאין ארץ ישראל מטרה לעצמה. ארץ ישראל היא אמצעי למטרה ולתכלית הכללית של עם ישראל בבריאה כולה. לדבריו: "לא ייתכן להגיע אל העניין האלוקי מבלעדי המקום הזה". השלמות הרוחנית של עם ישראל לא תיתכן רק בארץ הקודש. עם ישראל, המצפה לעתיד המיועד לו, שואף לשוב לארצו, כי רק בה הוא יוכל למלא את ייעודו האלוקי. בשמירת התורה והמצוות על אדמת הקודש – תגיע האומה לייעודה. השאיפה לארץ היא חלק משאיפה כללית לחזרת האומה לאלוקיה, ולתיקון העולם כולו במלכות ש-ד-י.

שאיפות האומה במשך שנות אלפיים, לא התבטאו בתקוות מדיניות. עם ישראל בכל שנות נדודיו במדבר העמים, לא ראה את ארצו כ'פיסת קרקע ליהודי הנודד'. הרגשות והתקוות של האומה כולה היו רגשות על טהרת הקודש. היחס לארץ היה כאל מקום ה', מקום השראת השכינה. הגשמתו המלאה תהיה עם ביאת המשיח והקמת בית המקדש השלישי כמקום מרכזי לעבודת ה'.

כך היא תפיסת עולמם של היהודים כלפי ארץ ישראל במשך אלפיים שנה. משורש קדושה זו נבעה חיבתם ותשוקתם אליה וביטחונם המלא בזכותם עליה.