איסור אונאה מופיע פעמיים בתורה. בפעם הראשונה מזהירה התורה (ויקרא כ"ה, י"ד): "וכי תמכרו ממכר לעמיתך... אל תונו איש את אחיו", ובסמיכות פסוקים (שם י"ז) נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלוקיך". למעשה, מדובר בשני נושאים נפרדים. הפסוק הראשון דן באונאת ממון, כלומר, בצורות שונות של רמאות במקח ובממכר וכדומה. לעומתו, הפסוק השני דן באונאת דברים, שמשמעותה - האיסור להקניט את הזולת, לפגוע בו או לביישו.

לאיסור הונאת ממון (רמיה וגזל) ולאיסור אונאת דברים (גרימת בושה וצער) יש מכנה משותף. שניהם מנצלים את חולשתו של הזולת. התורה מגינה על החלשים מפני המנצלים הפוגעים בהם.

גם איסור "אונאת דברים" נקרא 'הונאה', למרות שלכאורה, אין קשר ישיר בינו לבין ההונאה הממונית. הכוונה היא למי שגורם השפלה, צער או בושה לזולת על ידי דיבור. השם המשותף בא ללמדנו שקיים ביניהם מכנה משותף. מטרת שני איסורים אלו היא שהאדם לא ינצל את חולשת זולתו לרעה.

הבה נסביר את הדברים: אדם המוכר במחיר מופרז, עושה זאת בהסכמתו של הקונה. הקונה הסכים לעסקה משום שלא היה בקי בטיב הסחורה או בשוויה בשוק, והמוכר ניצל את חוסר הידיעה לטובתו. אמנם הסוחר המצוי יסביר לנו, שאין במהלך זה כל רע: "זהו מסחר!" מעין מלחמה קטנה, שהממולח יותר מנצח בה. אולם השקפת התורה שונה לחלוטין. על פי השקפת התורה יש כאן לא רק גזילה, אלא גם חוסר אמונה בבורא עולם. לו היית מאמין שיש אלוקים, ולא האדם הוא בעל הבית של העולם, לא היה לך כל עניין במלחמה זו מול הזולת. על האדם לשאול את עצמו: בעבור מי אתה מנהל מלחמה? האם עליך לעזור לאלוקים לספק לך פרנסה?

גם באונאת דברים מצויה נקודה זו. אנשים רבים מזלזלים באיסור זה כאשר הם מתייחסים אל זולתם שלא כראוי. לעתים, גם אדם שלעולם לא ירים יד על חברו, אינו נרתע מהטחת עלבונות, מאמירת הערות עוקצניות או מסיפור בדיחות מכאיבות, כאשר נדמה לו שהצדק עמו. מדוע? משום שאין הוא פוגע גופנית, ולכן, לדעתו אין הוא עושה רע. אולם לאמיתו של דבר, הפגיעה היא קשה יותר. הוא פוגע בצד החלש של זולתו, הוא מנצל לרעה את חולשתו. הוא גובר על יריבו לא בנשק, אלא בדיבורים.

יש הטועים וסוברים שבעוד אונאת ממון היא איסור ממשי, הרי שהזהירות מאונאת דברים אינה אלא הנהגה מוסרית נאותה, המחייבת רק יחידי סגולה. ולא היא! איסור אונאת הזולת בדברים חמור יותר בתחומים מסויימים יותר מאונאת ממון. הסיבה היא כי רמאות ממונית פוגעת רק בנכסי האדם, ולעומתה, הפגיעה בדיבור פוגעת באדם עצמו. פעמים שהיא אף חודרת עד לציפור נפשו ומחוללת שם הרס. זאת ועוד, פגיעת ממון ניתנת להשבה. כאשר הגזילה מושבת לבעליה, נמחה חסרון הממון. לעומת זאת, הפגיעה הנפשית עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך, שלעולם אי אפשר לתקנו.

עפ"י קביעה זו נבין שגם אונאת דברים היא איסור מוחלט, ובהתאם לכך יש לכוון את אורחות חיינו ואת הנהגתנו בחברת בני האדם.

כיום מצויים ביד האדם סוגי כלי נשק שאין בפניהם כל הגנה. זהו נשק המסוגל לפגוע במיליוני אנשים בבת אחת ולגרום לפגיעות נוראות ביותר, עד שקשה להעלות אותן על הדעת. נשק זה אינו גורם לפגיעה חד-פעמית בלבד, הוא משאיר עקבות למשך עשרות שנים. הוא גם פוגע בדורות הבאים על ידי פגיעה בתכונות תורשתיות של האדם.

המחשבה אודות האפשרות שנשק כזה יופעל אי-פעם היא מפחידה, אולם למזלנו, קיים גורם הרתעה המעכב את ייצורו, משום שהצד שכנגד מסוגל גם הוא לפגוע באותה מידה במי שתוקף אותו.

אך קיים סוג נוסף של נשק קטלני, שאף לו יש תכונות דומות. אין בפניו כל הגנה, הוא מסוגל לפגוע באנשים רבים, ואף הוא יכול להזיק לדורי דורות. נשק זה פוגע בחלק העדין והיקר ביותר של האדם. פגיעתו אינה גופנית, אלא נפשית, הוא פוגע בכבודו וביוקרתו של האדם, והוא מסוגל להפוך את קרבנו לאומלל. שלא כבשאר סוגי הנשק, כאן לא נדרשים כל השקעה או מאמץ בייצורו, והוא מצוי ביד כל אדם! נשק זה הוא – הלשון.

בן רגע יכול האדם לשלוח את חיצי לשונו ולפגוע בזולתו, כשהלה חסר כל הגנה. בעל הלשון השנונה אינו צריך לחשוש שהאוייב יגיב ויפגע בו בצורה דומה, שכן בדרך כלל הוא פוגע רק בבני אדם חסרי הגנה, באלו שאינם מסוגלים לגמול לו כאיוולתו. לפעמים מדובר בקרבן יחיד, ולפעמים מדובר בציבור שלם, כלומר, בנשק המוני.

אנשים אלה מהמרים על הכל! על ידי פגיעה קטנה מסוג זה אפשר לאבד את כל הרוחניות, וכך נאמר: "המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא". טוב נעשה אם נזכור שללשון יש רק מחסום אחד. רק יראת שמים יכולה לבנות סכר ולעצור את הדיבור הבלתי ראוי.