לכל אדם יש שתי נטיות מנוגדות ביחסו אל הסביבה. האחת היא האנוכיות או כפי שהיא נקראת בספרותנו: "כח הנטילה". בהשפעתה שואף האדם למשוך אל תחומו את כל מה שמצוי בסביבתו ולהשתלט עליו. בכל ענין שבו על האדם ה"נוטל" להחליט, הוא שואל את עצמו: מה ארוויח אם אעשה כך וכך? הוא אינו שואל: מה תהיינה התוצאות שתנבענה ממעשי מבחינה אובייקטיבית? האם הן תבאנה תועלת או נזק לסביבה?

הנטיה השניה היא מידת החסד או "כח הנתינה". מידה זו כוללת את השאיפה להביא תועלת לסביבה ולתרום לקידומה ולמילוי חסרונותיה. מידה זו מכתיבה לשקול כל נושא לגופו, ולא לפי האינטרסים האישיים והאנוכיים של האדם.

קל לטעות בהבחנה בין שתי הנטיות: האדם מסוגל לדאוג לסביבתו מתוך אנוכיות טהורה. הוא די אינטליגנטי כדי להבין שדאגה זו משתלמת. במקרה זה פעולותיו הן פעולות חסד, אך המניע הוא כח הנטילה. מצד שני, גם ה"נותן" חייב לעסוק בין השאר בפעולות "אנוכיות". עליו לדאוג לקיומו האישי ולמעמדו, והם יאפשרו לו להמשיך ולתרום את תרומתו.

תכונות הנתינה והנטילה הן תכונות יסודיות בנפש. הן אינן מצטמצמות רק למערכת היחסים שבין אדם לאדם. כל שטחי ההתעניינות והפעילות נתונים לשליטתן. ה"נוטל" יתעניין רק בדברים שהוא מצפה להפיק מהם תועלת אישית. אין הוא מתעניין בדברים שמחוץ למסגרת זו. גם האמת הצרופה בכל תחום, אינה מעניינת אותו כל עוד אין הוא רואה סבירות גבוהה לכך שתהיה לה השפעה על האינטרסים האישיים שלו. הוא ישתדל שלא להתעניין בנושאים העלולים לגלות לו את חובותיו, וישמח להיתלות בכל תרוץ כדי להיפטר מחובה זו.

לעומתו, ה"נותן" יתעניין תחילה בנושאים העשויים לחייב אותו או לפתוח בפניו אפשרויות לתרום. הוא אינו מעוניין שיהיה חיסרון בעולם הסובב אותו, בודאי לא חיסרון שהוא עצמו יכול למלאו.

שני כוחות אלו קיימים בכל אדם, אולם בעוצמות שונות. אצל רוב באי עולם האיזון מתבטא בכך שהנטילה היא השלטת, ואילו לנתינה מוקצה "תחום מושב" המוגבל לבני המשפחה ולחוג צר למדי של ידידים. לעתים קיימת הרחבה לחוג רחב יותר, תוך סלקציה של סוגי ההטבה והזכאים לה, לפי שיקולים אנוכיים. על איזון מסוג זה ניתן לומר שהנתינה משועבדת לנטילה, שהרי האחרונה היא הקובעת את גבולותיה של הראשונה.

זהו מצב שאינו רצוי על פי התורה. התורה מצווה עלינו ללכת בדרכיו של הקב"ה: מה הוא רחום - אף אתה רחום, מה הוא חנון - אף אתה חנון ועוד. במערכת מידות זו כלולה גם מידת החסד, שהרי הבריאה כולה היא מעשה חסד של הקב"ה כלפינו, שכן הוא עצמו אינו זקוק לעולם שהוא ברא, וכל מטרתו בבריאה היתה להיטיב לברואים.

האיזון הרצוי על פי התורה הוא שמידת הנתינה תשלוט, ומידת הנטילה תהיה משועבדת לה. מגמתו של האדם תהיה להיטיב, ובכח הנטילה הוא ישתמש כדי לדאוג לקיומו, קיום שיאפשר לו להמשיך למלא את ייעודו הרוחני.

כהמשך להסבר היחס שבין הנתינה לנטילה, נתעכב על גורם הנתינה ונענה על השאלה: מהי נתינה מושלמת?

מאז ומתמיד היו בעם פילנטרופים, עשירים שתרמו מהונם למען מטרות נעלות ללא כוונות רווח. גם כיום מפורסם עם ישראל בעולם כולו במספר הגדול יחסית של תורמים היוצאים מתוכו. תופעה זו מבטאת את רוח העם. חכמינו אמרו שהיהודים ניכרים בשלושה סימנים: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים.

קיימים מניעים שונים המביאים לנדיבות לב של התורמים. לעתים מעורבת בנדיבות הלב מנה של אנוכיות ושל רדיפת כבוד ופרסומת, ולעתים הכוונה היא טהורה, ללא שמץ של אינטרס אישי.

מן הראוי להתבונן בעובדה, שאם הרצון לתת ולהעניק נובע מרחמנות, יתכן שיותר ממה שהתורם מעניק טובה לנזקק, הוא גומל טובה לעצמו. אנשים רבים נתקפים בנקיפות מצפון למראה עוני. על ידי תרומתם לעניים הם מבקשים, בין היתר, להרגיע את מצפונם. מובן שאנוכיות זו היא חיובית ומבורכת, וירבו כמותה בישראל, אולם מנקודת הראות של השלמות העצמית, לא הגיעו אנשים אלו לדרגה הראויה. הם נותנים מפני שהם חשים הכרח לתת. קיים גורם חיצוני המחייב אותם להרתם ולפעול למען הזולת. ללא אותו הכרח הנובע מבחוץ, יתכן שהונם היה נותר טמון במעמקי כיסם.

גומל חסד אמיתי הוא מי שנותן מתוך רצון כן להיטיב לזולת. חכמינו מספרים על שליט רומאי ששאל את רבי עקיבא: "אם אלוקים אוהב את העניים, מדוע אינו מפרנסם?" כוונתו בשאלתו היתה שאם כן, מדוע נהיה אנו רחמנים יותר ממנו?

תשובתו של רבי עקיבא היתה: "כדי שנינצל בהם מדינה של גיהנום". רצון הבורא הוא שהעניים יקבלו את צרכיהם באמצעות אחיהם העשירים. באופן זה הם מזכים את העשירים. העניים מעניקים להם הזדמנות מעשית להוציא את הרצון להיטיב לזולת מן הכח אל הפועל.

מן הראוי לבאר ששאלתו של הנציב הרומי נבעה מהשקפת עולמו. לדעתו, הרכוש הנתון בידי האדם הוא שלו, והוא מיועד לפיתוח נהנתנות ולצבירה בלתי פוסקת של עוצמה ושלטון חומרי. בעניים הוא רואה אנשים הלוטשים עין על ממונו שלא בצדק. רצונו למנוע מהם מלגעת בקצה קצהו של עושרו. הוא מדבר על מעמדות שברא ה' בקרב בני האדם. העשירים ניצבים לבדם והעניים לבדם, ואין כל זיקה ביניהם. הרצון להרחיק את העניים מתחומו, הוא המדבר מתוך גרונו.

תשובתו של רבי עקיבא נובעת מנקודת מוצא שונה לחלוטין. החיים נוצרו לא לשם נהנתנות, אלא לשם מילוי תפקיד. גם הרכוש הוא חלק מתפקיד זה. ה' מעוניין שיעניקו ממנו לעניים ויצילו אותם מחרפת רעב. על ידי כך יתעלה האדם הנותן ויגיע לפסגות של הטבה והליכה בדרכי קונו, וממנה הוא יגיע גם לקירבת האלוקים.