בששת ימי הבריאה נוצר ה"יש" האדיר המצוי בעולמנו.

את בריאתו של כל ה"יש" המגוון והמופלא הזה, מתאר המקרא במלים: "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור" (שם א', ב'). "ויאמר אלוקים יהי רקיע בתוך המים... ויהי כן" (שם ד') וכן הלאה, כלומר, נוסח המבטא את הבעת הרצון האלוקי ("ויאמר"), וציון העובדה שרצון זה התממש בפועל ("ויהי כן").

ואז, ביום ששי, מתחולל שינוי בסגנון הפסוקים. המקרא מפרסם הודעה מוקדמת המפרטת ומבשרת על הכוונה האלוקית לברוא אדם: "ויאמר אלוקים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו..." (שם א', כ"ו).

הודעה מוקדמת זו מצביעה על יחודו של הנברא החדש, על ייחוסו הרם, על היותו נבדל ושונה במהותו מכל מה שנברא עד לרגע זה.

הייחוד נשמר גם בפסוק השני המתאר את בריאתו בפועל:

"ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (שם א', כ"ז).

פסוק זה מעלה את האדם אל על. פעמיים מצויינת באותו פסוק העובדה שהוא נברא בצלם אלוקים. למען יזכור שאף שהוא חלק אורגני של היקום, חדרה אל גופו נקודת איכות, מעבר לעולם החומר, נקודה מן האינסוף האלוקי. זוהי נקודת איכות הקרויה - נשמה. היא זו שהפכה אותו לריבון ולאחראי על כל מעשיו.

בפסוק זה טמון גם הסוד המעניק סיכוי לחברה האנושית לחיות בשלום, בהרמוניה ובכבוד הדדי. אם ישמר הציווי האלוקי ישרור גן עדן עלי אדמות!

האדם כאחראי למעשיו, ולמעשה, ליקום כולו, נצטווה לקיים את רצון בוראו. בנקודה זו מתבטאת היחודיות שלו. בתחילת דרכו הוצב מולו תמרור "עצור". הצו האלוקי השמיע באוזניו את המילה: אסור.

מסביב חי עולם שלם בשלווה וללא חשבון. רק עליו מוטל לחיות במתח. כל החיות נהנות מחיים מתירניים ופועלות בהתאם לאינסטינקטים שטבע בהן הבורא. רק לו אסור ליהנות. אמנם רק פירות עץ אחד אסורים באכילה, אולם ראו נא את חומרת האיסור: "ביום אכלך ממנו מות תמות" (שם ב', י"ז).

מדוע? מדוע כה חמור האיסור?

נראה שדווקא באמצעות איסור זה האדם יחוש במלוא העוצמה בייחודיותו בעולם. האדם יעשה פעולה מתוך הכרה, ולא מתוך אינסטינקט. הוא יעשה מעשה הנובע מערכו המוסרי, ולא מהרצון הביולוגי המשותף לו ולבהמה. כל אימת שיעבור ליד העץ האסור, יחליט מחדש החלטה חופשית ללא לחץ חיצוני כלשהו לא לטעום מהפרי. וכל זאת, למרות רצונו. כך הוא יטעם את טעם האיפוק, המתגבר על הסקרנות ועל הדמיון המפתה. איפוק היוצר ממדים חדשים בנפשו.

אבל האדם אכל. הוא נכנע לאינסטינקט וליצר. למעשה, האכילה האסורה לא מילאה את הציפיות, לא העניקה לו את אשר העלה לפניו דמיונו. הוא חש מתוסכל, עצוב וחסר מנוחה. עד ימינו כל אחד מצאצאיו, הנכבש לתאווה, לתשוקה ולחטא. חש מדוכדך ומנוצח.

כי אנו – כולנו צאצאי אדם הראשון.