נדמה לו לעתים לאדם, שכל המתרחש בעולם – מתרחש מאליו ובהתאם לחוקי הטבע. האנשים אינם רואים את יד הבורא, מנהיג העולם, מבעד לערפל, מבעד למסך שהטבע פורס על היקום. למעשה, גם ילדים הצופים בתיאטרון בובות אינם רואים את המפעיל, העומד מאחורי הפרגוד ומושך בחוטים. הם סבורים שהבובות משחקות ורוקדות מעצמן. יד המורמת לגובה העיניים מסתירה את הגבוה שבהרים, וכך גם החיים הלחוצים והעמוסים בטרדות, אינם מאפשרים להבחין בסודות הבריאה. רק מי שמסוגל להרים את מסך השגרה ולהעמיק את מבטו, יזכה לראות את הסוד הכמוס הטמון בכל מהלכי תבל. העולם עלום הוא, נעלם מעינינו. לכן, חשוב להתאמץ כדי לראות את הלוז הפנימי.

הגמרא מביאה את הסיפור הבא: קיסר רומי אמר לרבי יהושע בן חנניה: ברצוני לראות את אלוקיכם. אמר לו: לא תוכל לראותו. אמר לו: זהו רצוני, ובעל כרחך עליך להראותו לי. העמיד רבי יהושע את הקיסר מול השמש בתקופת תמוז בצהרי היום, ואמר לו: הסתכל בה. אמר לו: איני יכול להסתכל בה, מפני חוזק אור השמש. אמר לו: ומה השמש, שהיא אחד מהמשמשים העומדים לפני הקב"ה, אין ביכולתך לראותה, על אחת כמה וכמה שאת השכינה עצמה לא תוכל לראות, כי האור שלה זוהר בכל העולמות.

משמעותם הפנימית של הדברים היא שהמבט האנושי אינו יכול לחדור לעולמות רוחניים עליונים. האור הבוקע משם מסתיר מעינינו הגשמיות את המהות, את התוכן הפנימי, את הלוז הרוחני הטמון בכל נברא גשמי ומפעיל אותו.

אולם עדיין נשאלת שאלה: והרי לאדם יש נשמה השייכת לעולם הרוחני, ואם כן, מדוע היא אינה מרגישה את בוראה? מדוע הנשמה, שמקורה במרום, אינה חשה ברוחניות? ההסבר הוא, כאמור לעיל, שהישות הגופנית, החומרית, יוצרת מסך. נמתח פרגוד המסתיר מאתנו את המציאות הרוחנית. האמת מסתתרת מאחורי מסך זה. לולא מסך זה, היה האור האלוקי בוקע ומאיר היטב את נשמותינו.

לפני חטא אדם הראשון, יכול היה האדם לראות את האור האלוקי. באותה שעה היתה המחיצה החומרית דקה ושקופה. אולם החטא הראשון שינה את הכל. לאחר שטעם אדם הראשון מהפרי האסור, הוא שמע את שאלתו של הבורא: "איכּה?", ועל כך הוא ענה: "את קולך שמעתי בגן ואירא..." (בראשית ג', י'). האדם רק שמע את קולו של הבורא, אך כבר לא ראה אותו כבעבר. בעקבות החטא הוא איבד את היכולת לראות את זוהר גדלותו של ה'. מאז ועד היום, כל עבירה וכל חטא מעבים את המחיצה שבין האדם לבוראו, היא נעשית עכורה יותר ויותר, כמעט בלתי ניתנת למעבר או לראיה חודרת.

מהלכו של החטא בנוי מכמה שלבים:

השלב הראשון הוא, התעוררות של כוח סקרנות לפיתוי הבא מן החוץ, נוצרת התעניינות ואולי גם רצון לטעום מן האיסור.

השלב השני הוא טעימה מן האיסור המפתה. הטעימה יוצרת באדם תאווה וחשק פנימי לחזור על אותה חווייה שנית, אחרי שכבר חדר טעמה לליבו מכוח הטעימה הראשונה.

השלב השלישי הוא שעבודן של מערכות הגוף לאותו חשק פנימי. שלב זה הוא סוג של הסתגלות פנימית שבו מסתגלים כוחות הנפש של האדם לכוח החדש החודר עתה לתוככי מציאותו הפנימית. כך קונה החטא שביתה בפנימיות האדם. המערכות הפנימיות מתאימות את עצמן למציאות החדשה, ויש בכך 'השלמה פנימית' עם המקום שהחטא כבש בלב. האדם מתמכר לרצונותיו, והיצר הולך ומשתלט עליו כליל.

השלב הרביעי של מהלך החטא הוא שינויים המתרחשים בחלק הדעת של האדם, כדי שהדעת תתאים לגוף, שעליו היא אמורה לפקד. במקום שהגוף יצעד בעקבות הדעת, הדעת עצמה משתנה בעקבות הגוף.

אחרי שלב זה האדם כבר איננו מה שהיה, מאומה אינו עומד על מקומו כפי שהיה בתחילה. מעתה, כדי לפתוח במהלך של חזרה למצב של לפני החטא, נצרך תהליך שיש בו משהו מתחיית המתים. ואמנם, התשובה היא הגשמה חדשה של רוח ממרום.

מאליו מובן שהאדם אחרי החטא שונה לחלוטין מדמותו שהיתה לפני החטא. מובן גם מדוע נסתם חזון, ושוב האדם אינו מסוגל לראות מראות אלוקיים כבתחילה. החטא חוסם את הראיה ובעיקר את הרגשת הלב הטהורה.

לכן, גם מובן מדוע בתקופתנו, הדרך להתקרב אל הבורא היא באמצעות לימוד תורה ועבודה רוחנית מאומצת, ולאו דוקא על ידי התגלות רוחנית. רק לעתים רחוקות נפקחות עיני האדם והוא נוכח בהתרחשות רוחנית. המראות כפי שהיו כאשר נצבו בני ישראל למרגלות הר סיני, וכפי שיראו בעתיד כאשר יבוא המשיח בעת הגאולה השלמה ויתגלה כבוד ה' לעיני בשר, הן נדירות מאד בימינו.