עם בריאתו הניח הבורא את יציר כפיו בגן עדן. הוא ציווה עליו שלא לאכול מפרי עץ הדעת. לאחר שעבר על הציווי ואכל מן העץ, הכיר בחטאו, התמלא בושה והסתתר. בעקבות כשלונו התגלה אליו הבורא ושאל (בראשית ג', י"א): "המן העץ אשר ציותיך לבלתי אכול ממנו אכלת?" אדם הראשון לא כפר בעובדות והודה מיד בכשלונו, אלא שהתנער מן האשמה והפנה את החצים לכיוון אחר: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". הודה במעשה וכפר באחריות. היתה זו הפעם הראשונה שבן אנוש מסרב ליטול אחריות על מעשיו.

דוגמה נוספת אנו מוצאים בתשובת קין, בנו של אדם הראשון, לשאלת הבורא. היה זה לאחר שהקריבו קין והבל את מנחתם לפני ה'. קין, שכעס על כך שה' קיבל את מנחתו של הבל אחיו ואילו את מנחתו דחה, המתין לשעת הכושר כדי להִפרע מאחיו. כאשר זו הגיעה הוא ביצע את זממו (בראשית ד', ח'.): "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו". לשאלת הבורא: "איה הבל אחיך?" משיב קין: "השומר אחי אנוכי?".

אמנם, שונה היתה תשובת קין מתשובת אביו. בעוד אדם הראשון הודה בחטאו, קין התכחש לו; אדם הטיל את האחריות על חוה, וקין התחמק ממנה לחלוטין; אביו השיב – "האישה אשר נתת עמדי", ואילו קין תירץ את עצמו שאינו שומר אחיו, אך שניהם כיוונו לדבר אחד: הם סירבו ליטול אחריות למעשיהם.

*  *  *

מתברר כי עד עצם היום הזה אנו נוטים להֵעזר בשני טיעונים אלה כדי להשתמט מאחריות לתוצאות מעשינו. הטיעון הראשון – הטלת אשמה על אחרים. השני – הסתלקות מן המעשה לגמרי. שני הצדדים קיימים: אנו מעצימים את חלקם של אחרים במעשה או שאנו מתכחשים אליו לחלוטין.

מדברי חכמינו עולה כי הסירוב להכיר באחריות למעשיהם, הוא שהחמיר את עונשם של אדם הראשון וקין. הדבר בא ללמדנו שנטילת אחריות אינה זכות מיוחסת שברצותו נוטלה וברצותו משליכה. נטילת האחריות היא חובה, שכן היא מהווה את מותר האדם מן הבהמה. מעונשם אנו למדים כי לחטא יש מחיר, ושמעשי האדם הם המעצבים את עתידו, ולא פחות חשוב מכך – שנטילת אחריות מתקנת את מעשי האדם ומוחקת את תוצאותיהם השליליות.

על חשיבותה של נטילת אחריות אנו למדים מעונשו של שאול המלך בחיר ה'. עם עלייתו על כס המלוכה ציווהו שמואל הנביא בשם ה' (שמואל א', ט"ו, ג'): "לך והכית את עמלק והחרמת את כל אשר לו... והמתה מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור".

שאול המלך לא קיים את ציווי ה' במלואו, למרות שניצח בקרב, הותיר בחיים את אגג מלך עמלק, ואף התיר לאנשיו לבזוז מהעמלקים צאן ובקר למרות ציווי ה' (שמואל א', ט"ו, ג'): "והחרמתם את כל אשר לו". כאשר פגש שאול בשמואל הנביא הוא הכריז (שם י"ג): "הקימותי את דבר ה'". שמואל הנביא שראה כי שאול הותיר את אגג בחיים ושמע את קול הצאן שנטל העם לשלל, מייסרו בשאלה (שם י"ד): "ומה קול הצאן הזה באזני?" ומוכיחו (שם י"ט): "ולמה לא שמעת בקול ה'?" בתגובה, משיב שאול כי את קולר האשמה יש לתלות בתאוות הממון של הלוחמים (שם ט"ו): "אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר...". אלא ששמואל סירב לקבל את הסבריו של שאול.

אף שיש צדק בדברי שאול, מכל מקום האחריות למעשי העם רובצת עליו. מלך הוא ותפקידו לאכוף על האומה את ציווי הבורא. אחריותו מוטלת לא רק על מעשיו, כי אם גם על מעשיהם של הכפופים לו. והוא מבשר לו את דבר ה' (שם כ"ג): "יען מאסת את דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל".

אמנם במחשבה ראשונה נראה כי שאול נדחה ממלכותו, מפני שהפר את מצוות ה' כדברי שמואל (שם): "יען מאסת את דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך", מכל מקום מדברי חז"ל מתבאר כי אי נטילת אחריות מחד, והטלתה על אחרים מאידך, הם שגרמו לתוצאה זו: "שלא נתקבלה תשובתו כי מתנאי התשובה הם החרטה והוידוי, והוא לא התחרט, כי לא הכיר את חטאו כלל, ולא התוודה, כי הכחיש והתנצל בדברי שקר". אם היה שאול המלך נוטל את האחריות למעשי בני ישראל, היה נותר על כס מלכותו למרות שעבר על ציווי ה'.

הבריחה מאחריות מלמדת, כי האדם מסרב להכיר בכך שהוא גורם מכריע ומרכזי ביצירת מציאות חייו. הוא מסרב להשלים עם העובדה שהוא אחראי למעשיו ולמעשי הכפופים לו. מכיוון שההנהגה מפקידה בידי המנהיג כח רב, אדם שאינו מכיר בכך, אינו ראוי להנהיג.

טייס שאינו מכיר בעובדה שמעשיו והחלטותיו משפיעים על מהלך הטיסה, אינו ראוי שגורל הנוסעים יימסר בידיו. מנהל שאינו מודע להשפעתו ולאחריותו על דרך התנהלותם של הכפופים לו, אינו מנהל אלא מנוהל. איש זה אינו ראוי לשבת על כס המנהלים. אם צודק הוא בטענתו כי אין לו השפעה על הכפופים לו, כיצד ינהלם? ואם אינו צודק, הוא פסול משום שאינו מודע ליכולת זו.

מנהיג שכשל אינו נפסל בשל כך. להיפך, יתכן שדווקא כשלונו הופך אותו לראוי יותר, שהרי כבר נאמר (גיטין מ"ג, א'): "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם". כישלון ניתן להפוך למעלה. מה שהופך אותו לכזה הוא ההכרה בכשלון, נטילת האחריות לו ולתוצאותיו. במקרה זה הכישלון משמש תנאי להתקדמות. הבריחה מן האחריות היא זו שמהווה עילה להפסד השלטון, משום שהיא מלמדת כי המנהיג אינו מודע לעוצמת כוחו ואף לא לתוצאות מעשיו.

כדי להיות ראוי להנהיג, נדרש האדם "לברוח" מן ההנהגה. לסרב לה. סירוב זה מלמד על ענוותנותו ועל החשיבות שהוא מייחס למנהיגות, וכן על חששו מן האחריות הרבה הכרוכה בתפקיד זה. לעומת זאת, אם ירדוף האדם אחר תפקיד מנהיגותי בלי שנדרש לכך, אות היא שהגאווה פועמת בו או שאינו מבין היטב את האחריות שבהנהגה.