בתקופה זו שבה עם ישראל מתאבל על חורבן ירושלים ועל הגלות ופותח בפרקי נחמת ציון לאחר תשעה באב, קוראים בתורה את הפרשיות העוסקות בשבח הארץ ובכמיהה לעלות אליה.

פרשת "דברים" דנה בתוכחתו של משה רבינו אודות חטא המרגלים שמאסו בארץ חמדה, ופרשת "ואתחנן" פותחת בתחינות הרבות ששטח משה לפני הקב"ה, כדי שיתאפשר לו להיכנס לארץ. העלאת זכר ציון, מלבד היותה מצווה מתמדת, יש לה בימים אלו גוון אקטואלי.

לאחר שחרב בית המקדש השני התקין רבן יוחנן בן זכאי מספר תקנות שמטרתן לחקוק בתודעת העם את מושג "זכר למקדש". הוא חזה במו עיניו את מוראות החורבן, ומצא לנכון להתקין תקנות לדורות, כדי שזיכרה של ירושלים לא יפוג מלב העם. רבי יוחנן בן זכאי הסתמך בתקנותיו על הפסוק (ירמיהו ל', י"ז): "כי אעלה ארוכה לך וממכותייך ארפאך, נאום ה', כי נידחה קראו לך ציון היא, דורש אין לה". הואיל ואומות העולם מגנות את ציון, וקוראות לה: 'נידחה', כי אין לה דורש ומבקש, משמע ששבחה של ציון הוא שיהיו לה דורשים שיזכרו את חורבנה וייחלו לבניינה.

העלאת זכר ירושלים על ליבנו, סגולה היא להחיש את קץ הגלות ואת בוא הגאולה. דברים ברוח זו כותב ה"כוזרי" (בסיום ספרו): "ירושלים לא תיבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית התשוקה, עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה", כפי שנאמר בתהלים (ק"ב, י"ד-ט"ו): "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".

זכר ציון הוא לא רק תזכורת לעבר שעלה באש, אלא גם סגולה להחשת העתיד המזהיר שאנו מקווים לזכות לו במהרה.

ואמנם כך נאמר: "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך" (תהלים קכ"ב, ו'), אם אמנם שואלים אתם את שלום ירושלים, על ידי כך "ישליו אוהביך", יזכו אוהבי העיר לשלוה המיוחלת. הרצון וההשתוקקות הם יוצרי הישועה ומקרביה.

מבחינה טבעית ידוע כי ברצון חזק מסוגל האדם לכבוש יעדים שבדרך הטבע אינם ניתנים לכיבוש. במיוחד אמורים הדברים מן הבחינה הרוחנית, ולכן גם כאן, תשוקה עזה לראות את בית המקדש בבניינו, תקרב את תקומתו של בנין נהדר ונאדר בקודש זה.

מול חטא המרגלים וגנות ארץ הקודש שנשמעה מפיהם, בלטה גישתם הבריאה של יהושע וכלב, שעמדו כחומה בצורה ונאבקו נגד עצת המרגלים.

המרגלים טענו שאין כל סיכוי לכבוש את הארץ באמצעות מלחמה: "אפס כי עז העם וערים גדולות ובצורות בשמים". לעומתם טען כלב בן יפונה (במדבר י"ג, ל'): "עלה נעלה וירשנו אותה". משמעות דברי כלב היתה: "אפילו בשמים היא, והוא אומר: עשו סולמות ועלו לשם, נצליח בכל דבריו" (רש"י).כלב לא בא לומר שהקב"ה מסוגל לחולל נסים מחוץ לדרך הטבע, וכי יש חולק על הקביעה שלא ייפלא מה' דבר? אין צורך לחזור עתה על אמיתה זו. טיעונו של כלב היה שאם משה יצווה עליהם להתקין סולמות כדי לעלות לרקיע, הם יוכלו להצליח במשימה. מודגשת כאן נכונותו של האדם לפעול מעבר לחישובים הטבעיים. הרצון העז מסייע להשגת משימות גדולות ורחוקות.

אמנם לא היה לבני ישראל סיכוי לכבוש את הארץ ולהתגבר על שבעה עמים חזקים, אולם ארץ ישראל דורשת התעלות מעבר לחישובים הטבעיים. כאשר האדם יעשה זאת, הוא אכן יצליח לנחול את ארץ הקודש. מהלכי האדם חייבים להיות חתומים בחותם האמונה הבלתי מוגבלת בקב"ה, גם אם זו נתקלת בחישובים ארציים ורציונליים שיתנגדו למהלך.

גדולי ישראל יישמו עיקרון זה הלכה למעשה. לעתים הם נטלו על עצמם סיכונים רבים, ובלבד שיזכו להסתפח לנחלת ה'. אהבתם לארץ הקודש גברה על כל החישובים, והיא שעודדה אותם ליטול מקל נדודים לידיהם, לחצות ימים ונהרות, ובלבד שיזכו לחונן את עפר הארץ.

לא רק הדרך לארץ היתה רצופה תלאות וסכנות, אלא גם הישיבה בארץ היתה כרוכה בעוני, בייסורים ובסכנת נפשות. תושבי הארץ היו נתונים לשרירות לבם של מושלים קשים ואכזריים, אשר הכבידו את עולם על היהודים, מצצו את לשדם בהטילם עליהם מיסים כבדים ובסחטם מהם דמי כופר חדשים לבקרים. גם השכנים הערבים הציקו והתעללו ביהודים והפכו את חייהם לקשים מאד. עוני ודלות היו מנת חלקם של רוב התושבים היהודים. הרעב והכפן הפילו גם הם חללים רבים, ומשפחות רבות נהרסו מתחלואי ילדים ומבוגרים.

וכך מתאר הרמב"ן את עלייתו לארץ בשנת ה' אלפים כ"ז: "וזה מה שהוציאני מארצי וטלטלני ממקומי. עזבתי את ביתי, נטשתי את נחלתי, נעשיתי כעורב על בני, אכזרי על בנותי. כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'. טוב לי יום בחצריך, לבקר בהיכלך החרב ומקדשך השמם, לחזות ולרצות אבניך ואת עפרך לחונן, ועל חורבותיך לקונן, כי עפרך בפי צוף..."

בכל העתים קיננה בלב היהודים שאיפה לעלות לציון ולחונן את עפרה. אלו שזכו להגשים משאלה זו, עברו נסיונות לא קלים. הרבה עמל ודמים, תרתי משמע, הושקעו על ידם כדי להוציא לפועל משימה זו. אולם משהוגשמה משאת נפשם והם הגיעו לשערי ארץ הקודש, לא היה קץ לשמחתם ולאושרם.

יהודים מכל קצווי תבל, בבבל כמו בספרד, בתימן מדרום וברוסיה מצפון, ראו בארץ הקודש את בית חייהם. גלי המאורעות הקשים ששטפו אותם, גלות גלות וצרותיה, לא הצליחו לכבות את אש האהבה לארץ. להיפך, האהבה גברה לנוכח צרות אלו.

גם מי שלא הצליח לעלות אליה, חפץ היה לפחות לבקר בה. מי שלא זכה לבקר בה, ביקש לפחות להיקבר באדמתה. מי שלא יכול היה לזכות גם לזאת, השתדל לפחות שמעט מעפר ארץ הקודש יטמן עמו בקברו, לקיים מה שנאמר: "וכיפר אדמתו עמו" (דברים ל"ב, מ"ג). שורשים עמוקים אלו שלא נותקו מעולם, שזורים בעצם ההוויה של העם, וממנה הם שואבים את עוצמתם ואת סוד נצחיותם.