"ועשית הישר והטוב" (דברים ו', י"ח).

שם, בערבות מואב, בעבר הירדן מזרחה, ניצב משה בטרם מותו ומשמיע את נאום חייו. שם, עמד עם שלם והאזין לו בקשב, שאין דומה לו.

שם, בערבות מואב שמעו דברים חדשים שלא ידעום עד לאותו יום. שם, הבינו לפתע את כל מה שלימדם עד עתה, באור חדש.

הוא ידע, כי זוהי פנייתו האחרונה אל עמו. הם ידעו, כי בקרוב לא ישהה עוד במחיצתם. עוד מעט תבוא השעה הקשה, בה יהיה עליהם להעפיל בלעדיו במעלה ההיסטוריה אותה יכתבו במו חייהם, בארץ ישראל.

המצוות שציווה משה את בני ישראל ברגעי חייו האחרונים, אינן נובעות מהשאיפה הבסיסית לסדר, משפט וצדק. הן נחצבות מעולמות עליונים יותר. מעולם האצילות עצמה. רוח של יופי וטהרה, מעבר להשגת אנוש פשוטה, מרחפת עליהם.

בספר שמות נאמר: "אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך" (שמות כ"ב, כ"ד).

בפסוק זה באה לידי ביטוי חובת העזרה לזולת. זו חובה אנושית בסיסית, ואם כי נושאת מצווה זו אופי מוסרי מובהק, הרי חלים עליה דברי האומרים שחברה מתוקנת חייבת להתבסס על זיקת גומלין בין הפרט לרעהו ובינם לציבור. רק כך ניתן לקיים חברה, ללא סכנת התפוררות. משמע, מעבר לצדק, בולט היטב הרצון האנוכי האומר, שכדי לקיים את הביטחון האישי, עלינו ליצור נורמות של עזרה הדדית.

אולם, בספר דברים, העלה משה מצווה זו לרמות אחרות:

"מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. וזה דבר השמיטה: שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגש את רעהו... כי קרא שמיטה לה'... פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו... השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור: קרבה שנת השבע שנת שמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו... נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו" (דברים ט"ו, א'-י').

לפנינו מצוות "שמיטת כספים". מצווה, האוסרת גביית חובות במוצאי שנת השבע. משה מוסיף ודורש מן האדם, לבל ימנע מהלוות לרעהו לפני שנת השמיטה. זאת, למרות שיודע הלווה היטב שגדולים הסיכויים שלא יראה את כספו בחזרה. "קרבה שנת השבע", המפקיעה את החוב ופוטרת את הלווה מפרעון. במילים אחרות, משה תובע, בעצם, מן האדם בישראל שיוותר, במודע, על כספו שרכש בעמל רב.

בשם איזו נורמה בעולם יכול היה לבוא ולדרוש דרישה זו? ולא עוד, אלא לכנות את הסרבן המסרב לנהוג על פיה - "בן בליעל" ורע לב? כלום נשללת כאן הזכות הטבעית וההוגנת של האדם להגן על רכושו?

משה, מדבר איתם באמת על עולם מוסרי מעבר לחוק ולמשפט. אל עולם זה חותרת התורה. זהו עולם המתמצה במשפט החוזר ונשנה בדברי הספר "ועשית הישר והטוב" (שם ו', י"ח). עשיית המצוות וקיומן לא בעטייה של התועלת הנובעת מהן או לחברה, כי אם קיומן משום היותן הטוב והישר במהותן.

זו הייתה החברה שחפץ היה משה להקים בארץ ישראל, החוק ישמש לה בסיס, שיאפשר קיום חברתי ויביא לרווחת הפרט. אבל העשייה האישית והציבורית חייבת לשאוף ולהתמקד אל מעבר לחוק. אל הרמה הדרושה המשתלשלת מן המוסר המוחלט עצמו, מן הישר והטוב שמקורם באלוקים.

מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופישרה"