הצניעות הינה אבן יסוד בתורת היהדות, והיא מהווה ערך עליון בדרך חיינו. הצניעות היא אחד משלושת מרכיבי היסוד של חובת האדם בעולמו כפי שנאמר בנביא (מיכה ו', ח'): "הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך". ה"הצנע לכת" הוא מרכיב בשלמותו המוסרית של האדם.

הדרישה אינה מצטמצמת לתחום הביגוד, והדברים גם אינם מופנים לכתובתן של הנשים בלבד. זוהי משימה המוטלת על כל אדם הנדרש להוציא מן הכח אל הפועל את הפוטנציאל הטוב הגנוז בו.

צניעות משמעותה הפנמה. בניגוד לצניעות עומדת תפיסת עולם שבה הכל מוחצן ופונה כלפי חוץ. הפנמה קשורה להתרכזות ברוחניות, בעוד שהחצנה כרוכה בהתמקדות בגוף ובחומר.

הצניעות היא בעצם החבאה והטמנה של דברים שאינם אמורים להיות גלויים לכל עין. גם מעלות מיוחדות שיש בי וכשרונות נדירים, ראוי שלא יהיו מוכרזים בראש חוצות.

צניעותו של האדם מקבלת ביטוי במישורים שונים: במעשים ובהליכות, בדיבור ובצורת הלבוש, אולם כל אלו אינם אלא ביטויים חיצוניים לתכונה יסודית פנימית. האדם שסגולת נפשו היא הצניעות, ניכר בתכונה מעולה זו, כשם שגם אדם שחצן ויהיר, לא יוכל להסתיר את שחצנותו, והיא תופיע בכל מעשיו ואורחותיו, בדיבורו ובהופעתו החיצונית.

מידת הצניעות קוראת לאדם להתרחק מאור הזרקורים.

לא אחת פוגשים אנו באדם ששמו הולך לפניו כמי שפועל גדולות ונצורות, מצפים אנו לראותו במלוא שיעור קומתו ובשאר רוחו, והנה לתדהמתנו ניצב לפנינו אדם קטנוני, שאך יצר הפירסומת בוער בו.

יש לך אדם שכל תודעתו, חושיו והתעניינותו מרוכזים בעצמו. כל מערכות חשיבתו, הגיגיו, שאיפותיו ופעילותו מתמקדים בצרכיו ובנטיותיו האישיות. גם את כל הנמצא סביבו הוא בוחן בהתאם לתועלת שהוא עשוי להפיק מהסובב. אם קיים משהו מחוצה לו, נמדדת חשיבותו בהתאם לרווחים האמיתיים או המדומים שהוא יוכל להפיק ממנו. אדם זה חי את חייו בהתמקדות בתחום החומר. גם את סביבתו הוא תופס במושגי החומר. הגוף החומרי הוא ה"נוטל" הנצחי. הגוף והחומר הם תובעניים, והם משתדלים למשוך אליהם את הכל. אדם זה, המודרך על ידי אנוכיותו, מכוון את מעשיו רק בהתאם לרווחים שברצונו להפיק מן החברה. אישיותו – אנוכית, חותמו – חומריות. המכנה המשותף של פעולותיו – נטילה וקבלה. האמצעים לכך הם התבלטות וראוותנות ברמות שונות.

מנגד ניצב אדם שיש בו שאר רוח, איש המעלה שהמרכיב הרוחני הוא הדומיננטי באישיותו. בדרך כלל עסוק אותו אדם ב"לתת" ולא ב"לקחת". סיפוקו בא מהענקה ומנתינה בממדים נרחבים. כיון שעולמו אינו סובב סביב עצמו, מתמקד מבטו בהכרת האלוקות, וכתוצאה מכך הוא מרוכז בעולמו הרוחני והפנימי. דרך קבע הוא רואה את השכינה מולו, בקביעות הוא מציב לעצמו את השאלה (דברים י', י"ב): "מה ה' אלוקיך דורש מעמך". התשובה לשאלה זו ממלאת את כל הגיגיו. ההתייצבות המתמדת לנוכח השכינה, גורמת לו גם לבושה פנימית, לצניעות ולענווה.

משתי גישות מנוגדות אלו מתפתחות שתי תפיסות עולם, שיש להן השלכות על כל תחומי החשיבה. אדם הרואה את הבורא במרכז ההוויה, מתמלא באהבת תורה וביראת שמים, והוא נאבק ביצרים החומריים המנסים לכבוש וללכוד את כל מהלכיו. הוא מגביל אותם מתוך משמעת פנימית חזקה. אדם זה משתדל להימנע מכל צעד שלילי העלול לפגוע בזולת או בשלמותו הרוחנית. מעשיו הטובים מתבצעים מתוך הכרה שפעולות נכונות אלו יש לבצען לא בשל מניעים קטנוניים של בקשת פירסומת, כבוד וראוותנות. תשומת הלב שהוא עשוי למשוך מהבריות, אינה מהווה עבורו פיתוי או קנה מידה להנהגותיו.

לעומתו, אדם המרוכז ב"אני" שלו, שם דגש מיוחד על משיכת תשומת לב של הסביבה. אם הוא עושה מעשה כלשהו, מיד הוא ממהר לבקש פרס על כך, ויהיה זה פרס של ממון או של תהילה וכבוד. את "מעלותיו" המעטות הוא משתדל להציג במרב הפירסום והראוותנות, ומכיון שעולמו הינו חומרי מעיקרו, הוא גם קורא דרור ליצריו ועולם הערכים שלו מצטמצם.

צניעות מתבטאת לא רק במעשים, גם דיבורים עשויים להיות בלתי צנועים. גם סגנון צעקני וטון דיבור שחצני, שנועדו לתת לאדם פירסומת ופומביות - מידת הצניעות סולדת מהם.

הצניעות יכולה להתקיים גם אם המעשים מצד עצמם דורשים פירסום. הצניעות דורשת את הצנעת העושים, ולא את הצנעת המעשים. גם בפעולות המתבצעות ברוב עם ובמעמד קהל עצום, על העושה לא להבליט את חלקו. המעשה ייעשה במרב הפירסום, וחלק האדם העושה יוצנע.

על כך אומר הנביא (מיכה ו', ו'): "במה אקדם ה', איכף לאלוקי מרום? האקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה?" לאמור, אם בא אדם לקדם את אלוקיו ולהוכיח את כניעתו אליו, כלום בקרבנות יתרצה אל אדוניו?! הדרך היעוצה שעליה מצביע מיכה הנביא היא, כאמור: "עשית משפט, אהבת חסד והצנע לכת". הצניעות היא ביטוי חיצוני לתכונות היפות החבויות בנפש פנימה.