התורה אוסרת עלינו להשיב רעה תחת רעה, כפי שנאמר "לא תקום", וכן אוסרת עלינו לשמור טינה בלב על הזולת שהרע לנו, וכפי שנאמר: "לא תטור" (ויקרא י"ט, י"ח).

לכאורה, דורשת מאיתנו התורה דפוסי התנהגות הנראים מעל ומעבר ליכולת האנושית. היא מציגה לפנינו נורמות של תגובה, הנוגדות את הטבע האנושי. במבט ראשון הן נראות כדרישה להיכנע לאלימות, כאשר על האדם שנעשה לו עוול לבלום את עצמו ולא להגיב בהתאם לנסיבות.

יפה ישאל השואל: האם ניתן לדרוש התנהגות נקייה כליל מרגשות טבעיים? הלא אנו בשר ודם, יצורים עם תחושות, אינסטינקטים ויצרים?

התשובה לשאלה זו היא שבדרך הטבע אמנם לא ניתן לדרוש זאת מן האדם, אולם הפסוק האוסר נקימה ונטירה, מסיים במלים: "אני ה'", כלומר, רק בסייעתא דשמיא ובעזר ממרום ניתן להגיע למידה נעלה זו.

ככל שגוברת בלב האדם ההכרה במציאות האלוקים, כך זוכה הוא למבט גבוה ומקיף יותר על החיים בכלל ועל מצבו כאדם בפרט. ככל שהכרה זו חיה בליבו, כן נמוגים מאליהם רגשות השנאה וצרות העין. אידיאל האהבה הגדול כלפי ה' וכלפי כל ברואיו הממלא את הלב, ממיס את תחושות המשטמה.

איסורי נקימה ונטירה מהווים הזדמנות לערב את הבורא בתוך מעשינו הקטנים. לבחון את המתרחש במציאות העכשווית לאורה של האמונה והביטחון בצור ישראל. בהסתכלות זו נבין היטב שהבעלים האמיתיים, השמימיים, של הדברים שאותם האדם נמנע מלהשאילם הם המנהלים את יחסי האנוש בעולמנו הקט.

הרמב"ם כותב בהקשר לאיסור נטירה: "לפיכך הקפידה התורה על הנטירה, עד שימחה העוון מלבו, ולא יזכרנו כלל. וזו היא הדעה הנכונה, שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה".

עולה מדבריו, שנאסר עלינו לא רק להזכיר לזולת את אשר עולל לנו, אלא גם אסור לנו לשמר את השנאה בלבנו. נטירת השנאה בלב מהווה עבירה.

עוד משתמע מדבריו שמטרת איסור הנטירה היא להרחיק את האדם מן הנקימה. כי כל עוד שנותר בלב זכר לשנאה זו, עלולים להגיע עד כדי נקימה בפועל.

כיצד ניתן לבצע זאת? והרי רגשות הלב נוצרים ללא הזמנה וכמעט ללא רצון של האדם?

כדי לפתור שאלה זו ניתן להסתייע בעיון בטעמי המצוה, והם עשויים להחדיר ללבנו את חוסר הכדאיות שבנטירה, וכך ייקל עלינו להימנע מאיסור זה.

ראשית, כשיעלה האדם על ליבו שכרה של המצוה, יגיע מעצמו למסקנה שמוטב לו להימנע מכל צורה של נקימה ונטירה. אנו מתגברים על רגשות הלב וזוכים בשכר לנצח! בנוסף, חשבון קר מלמד אותנו שמוטב לעצור את מעגל השנאה מבעוד מועד, ובכך לחסוך הרבה צער ועוגמת נפש בעתיד לכל הצדדים המעורבים בפרשה.

המציאות עשויה ללמדנו שלפעמים נוקט אדם צעדים שהם אמנם צודקים לחלוטין, אולם מכיון שהם עשויים ללבות שנאה ועלולים להתפתח במרוצת הזמן לשרשרת של מעשים שליליים לחלוטין, לכן, חשוב מאד להימנע מהם כבר בתחילתם.

אדם שספג מהלומה ממקל, לבטח לא יפנה את כעסו כלפי המקל עצמו, שהרי אין הוא אלא מכשיר הנתון בידי האוחז אותו. וכך אמנם צריך האדם לחשוב: אלמלא שכך נגזר עלי משמים, לא היה העונש מגיע לי.

הפסוק (ויקרא י"ט, י"ח): "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'", קובע שיש להימנע מפיתוח רגשות נקימה ושנאה, כי "אני ה'", אני אוהב כל יהודי. ואמנם, הנביא מלאכי הודיענו (א', ב'): "אהבתי אתכם אמר ה'", ומיהו שיהין לשנוא או לנטור איבה למי שהקב"ה אוהבו?

חובת ההליכה בדרכי ה' מחייבת שלא זו בלבד שלא ישיב אדם לעושה הרעה כגמולו, אלא, אדרבה ישתדל להיטיב לו. צעד זה הוא לא רק אמצעי יעיל להשבית ריב ומדון, אלא יש בו גם קיום מובהק של הליכה בדרכי הבורא.

אם למרות הכל, האדם אינו נרגע וברצונו לנקום בזולתו, עצה טובה ניתנה לו, והיא קיום האימרה: "במה יתנקם האדם משונאו? יוסיף מעלה יתירה בעצמו", השבחת הפנימיות העצמית, היא התשובה האמיתית לפגיעה שהגיעה מהזולת. ההתעלות וההתרוממות הנפשית הן "הנקמה" המתוקה ביותר.