כ"ק הרבי  מבלוז'ב זי"ע, היה הדמות הרוחנית המחזקת והמעודדת לכל יהודי מחנה הכפייה. בדרגש של הרבי שכב יהודי, חשמלאי במקצועו, מרקע חרדי שורשי, שבצעירותו פרק מעליו את עולה של תורה. ימים רבים ניהל החשמלאי עם הרבי ויכוחים סוערים סביב נושא האמונה וההשגחה.

כדרכם, נהגו הנאצים ימ"ש להוסיף על ההתעללות השגרתית, התעללות מזדמנת... באותו יום הם ציוו על יהודי המחנה לחפור תעלה עמוקה ורחבה, בסיום החפירה הועמדה מכונת ירייה לכיוון עומק התעלה. היהודים שבאותו בלוק הצטוו לזנק מצדה האחד של התעלה אל צידה השני, והיה ואם לא עלה בידם לצלוח את המרחק - מכונת הירייה שמה מידית קץ לחייהם! כל זאת לקול צחוקם השטני של חיות הטרף הנאציות. לדאבון לב רוב האסירים לא צלחו את הקפיצה, ונהרגו במקום הי"ד. רגע לפני שהגיע תורו של הרבי לזנק, פנה אליו החשמלאי: "הרב שפירא, אתה כה חלוש ומיוסר, אל תנסה לקפוץ, הרי ברור שתיפול, הישאר כאן, או שתרד ישר למעמקי התעלה, ולפחות תסיים את חייך בכבוד, למה תיתן לאותם חיות טרף ללעוג לך?" הרבי הזדעזע למשמע הדברים, ואמר: "חלילה! אנו כיהודים מצווים לעשות כל שביכולתנו לחיות! אם נזכה, נגיע לצד השני, ולא, לפחות ניסינו".

בהגיע תורו, הרבי זינק זינוק אדיר ו... הגיע אל הצד השני! החשמלאי זינק בעקבותיו וצלח גם הוא את הדרך לחיים! פרץ האיש בזעקה: "רבי קדוש! איך עשית זאת?!" ענה הרבי: "רגע לפני שזינקתי הרהרתי באבותיי הקדושים מצוקי ארץ, ואבות אבותיהם, קבלתי על עצמי ללכת בדרכיהם ולקדש שם שמים ברבים, ובקשתי מהם שיעתירו בעדי. בעודי מזנק, חשתי שאני מחזיק בידי בשולי גלימתו של אבי הק', ואבי מחזיק בשולי הדרתו של אביו, ואביו באביו, עד לכיסא הכבוד.  וכך בס"ד צלחתי את התעלה". וכאן פנה הרבי אל החשמלאי ושאל: "אך אתה, באיזו גלימה החזקת אתה?!"... ענה החשמלאי: "אני, החזקתי בגלימתך!"...

היהודי שחזר לצור מחצבתו, סיפר שיותר משהתפעל משרשרת הנסים שהתחוללו עם הרבי במהלך שהותו במחנה, הוא התפעל מדבקותו של הרבי בדרכי אבותיו, פיו לא פסק מלהודות לד', אפילו על הדברים הפעוטים ביותר, גם כאשר הוא סבל נוראות בתוככי התופת והגהינום. הוא האיר לכולם את הדרך, חיזק לבבות שבורים והרבה בדברי אמונה.       

פרשת "כי תבוא" פותחת במצוות ה"ביכורים". התורה מתארת בהרחבה את הרקע וצורת הקיום של המצווה. מצווה  זו כתובה כבר קודם בספר שמות: "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ד' אלוקיך" (כ"ג י"ט). הרמב"ם בספר המצוות (קכ"ה) מלמדנו שהלכות הביכורים נלמדות דווקא מפסוק זה. יש להבין מדוע התורה חוזרת ע"כ שוב בפרשתנו?

ונראה שעיקר החידוש בפרשתנו הוא התוספת שלא הוזכרה ברמז בספר שמות: "מקרא הביכורים"-  הווידוי שמתוודה מביא הביכורים כפי הנאמר: "וענית ואמרת לפני ד' אלוקיך ארמי עובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט... ויצאנו ד' ממצרים ביד חזקה... ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש" (דברים ה' ט') כלומר, קיום מצוות הביכורים אינה מסתיימת בנתינת הביכורים בטנא, והבאתם אל  משכן ד', אלא צריך לומר מקרא שלם, החוזר בפרטי פרטים על ההיסטוריה של עמ"י, מ"ארמי אובד אבי" עד לארץ זבת החלב והדבש שממנה הוא מביא כעת את תאנתו שבסלו. מדוע נוסח זה לא נרמז בספר שמות?

מבארים בעלי המחשבה: יש להבדיל בין עיקרה של מצוות הביכורים הנאמרת בספר שמות בעודם נמצאים בעיצומם של שנות המדבר, לבין הנאמר בפרשת "כי תבוא אל הארץ" כשהעם נמצא על סף כניסתו לארץ, מפני שלמצווה זו יש ערך חינוכי רב השפעה בהשקפה על צורת הנהגתו והתנהלותו של העם בארץ ישראל.

עם ישראל עומד לאחר ארבעים שנות נדודים בפתח הארץ, נכנס אליה, ונוחל את אדמתה. יורד  יהודי אל אדמתו, מעבד את שדהו, זו השדה שהיתה שוממה במשך שנים רבות, אדמה שלא הצמיחה ולו ירק אחד לכל אלה שניסו להצמיחה בין רגביה. זו השדה ששמרה אמונים והמתינה בצפייה לבעליה. ועתה, עם בוא בניה לארץ, היא פורחת ומצמיחה כל טוב. ההרים נוטפים עסיס והגבהות מתמוגגות, ובעל השדה חש את תחושת ההתרגשות של אדם המגיע למדבר שממה, ותוך תקופה קצרה הופכו לגן פורח שאין כמותו בתבל.

תחושה נעלה זו עלולה להטעות. במקום תחושת  הודיה ושירה לה', היא עלולה לגרום לתחושת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"( שם מ"ז ח'), כי כעת השדה הזו שלו. הוא החורש, הזורע, המשקה, המדשן, הקוצר, הבוצר והמסיק. הוא לא חי באטמוספירה של המדבר בו יורד לחם משמים, ענני כבוד, בארה של מרים. אלא עם פרי מעשה ידיו. תחושה עוצמתית זו, עלולה לגרום למחשבות  הרסניות של ניתוק משורשיו וממורשת אבותיו. הוא עלול לשכוח מאין בא, לאן הוא הולך, מי הביאו לכאן, ולשם מה. מתוך עומס העבודה ומסחרור ההצלחה האם יהיה לו זמן לחשוב על כך?!

כדי למנוע מצב זה, מצווה התורה לקחת את התאנה הראשונה שביכרה, את פרי הביכורים הראשון, לשימו בסל, את הסל לשים על ראשו - גם אם הוא גר אי שם בצפת - ולצעוד עם סלו עד לירושלים. יחד עם כל ישראל אחיו, לבוא בית ה' ולהצהיר בקול גדול וברור שישמע לכולם, ובעיקר- לו עצמו: "באתי אל הארץ אשר נשבע ד' לאבותינו" הבאתי בטנא שעל ראשי, לא את בכורי עצמי,  אלא את מה שהוא ביכורים- לד'! הבאתי עימי את אותו פרי שהיה עלול לגרום לי לשכוח מהיכן באתי, וממי קבלתי את חלקת אדמתי, ראשית עמלי, שבמו ידי גידלתי וטיפחתי. מצהיר אני לעיני כל ישראל: זה שלך, ריבונו של עולם, אין זה שלי! כל כולי בטל אליך, כי כל מקור כוחי האמיתי הוא ד' הנותן לי כוח. וע"כ באתי להכריז  שאני אין לי משלי מאום, אלא הכל מבורא כול העולמים. ומוסיף: אמנם שדה זו הייתה שוממה במשך מאות רבות בשנים, ורק כשבאתי וזרעתי היא הוציאה את התאנה הזו שביכרה. אך איני עומד לבדי לפני ד' אלוקי, אין זו רק התאנה שלי, אלא של אבי וסבי וסב סבי- עד ליעקב אבינו, שהתמודד עם: "ארמי אובד אבי". לאחר ווידוי מפורט זה, אין ספק שכול צורת היחס לתפקידו ויעודו בארץ ישתנה לחלוטין.

מצוות הביכורים מהווה הכנה של "תשובה מאהבה", לקראת יום הדין.  אנו הנמצאים בדור השפע, לו נביט אחורנית מהיכן באנו, איזו שרשרת ניסים ונפלאות עשה עמנו ד' מאז ועד כה, נתמלא ברצון להשיל מעצמנו  חטאנו, ולשוב אל אלוקינו אבינו, מלכנו, אוהבנו, ומושיענו.