המושג "אהבת ישראל" השתבש בתודעת ההמון, וכמעט שאיבד את צביונו המקורי, עד שהפך במקרים רבים לאסימון שחוק, נטול צורה וחסר ערך מעשי.

לאמיתו של דבר, סיומו של הפסוק (ויקרא י"ט, י"ח): "ואהבת לרעך כמוך" הוא "אני ה'", והוא הנימוק למחוייבות לאהבת רֵע המופיעה בראש הפסוק. כיון שהאדם מכיר בכך שהקב"ה אוהב כל יהודי, איך יוכל אדם לנהוג בדרך שונה?

שתי סיבות מחייבות לאהוב כל איש מישראל: מפני שהוא בנו של ה', ומפני שהקב"ה אוהבו ועלינו ללכת בדרכיו. שני נימוקים אלו קשורים ואחוזים הם זה בזה.

אהבת הקב"ה לכל אחד מישראל היא אהבה פנימית, הנובעת מעובדת היות נפשו של היהודי אצולה וחצובה מתחת לכסא הכבוד, ועל כן יש ביניהם, כביכול, יחסי קירבה. מאותה סיבה עצמה, מצווה גם על כל בני ישראל לאהוב זה את זה, שהרי שורש משותף לנפשותיהם, ואי לכך הם נחשבים כאחים וכקרובים.

זוהי הסיבה שבגינה תיקנו אנשי כנסת הגדולה את נוסח תפילותינו בלשון רבים. גם מי שאינו חקלאי, חייב להתפלל על הגשמים ועל התבואה. יש בכך ביטוי לעובדה שמחסור של הכלל, הוא עניינו של כל יחיד, גם אם נדמה לו שאישית אין הוא נפגע מכך.

אהבת ישראל, שתוכנה הוא אהבת כל אחד ואחד מעם ישראל, לא תוכל לעולם לעלות בקנה אחד עם אהבה עצמית ואנוכיות. לכאורה, נראית קביעה זו פשוטה מאוד, שהרי הכל יודעים שהאנוכיות מהווה ניגוד לאהבת הזולת,  ואינה מאפשרת לאדם לחלוק את אהבתו לעצמו עם זולתו. למרות זאת, לא אחת אנו נתקלים במקרים של החלפת היוצרות בין שני מושגים קוטביים אלו, ולכן חשוב לבארם.

אין צורך להבהיר את העובדה שמי שמספק שירותים תמורת תשלום, אינו זכאי להיקרא "אוהב ישראל" בשל מעשיו אלו. מעשה המתבצע רק תמורת טובת הנאה, אינו מעיד על חסד או על אהבת ישראל. אדם יכול לעמול ולהתייגע בסיפוק צרכי הבריות, אולם אם נקודת המוצא למעשיו, הינה רק הגמול הכספי, אין לכך כל קשר למידות נפשו. מי שעושה חסדים עם הבריות מתוך גישה של "שמור לי - ואשמור לך", רחוק הוא מאהבת חסד אמיתית.

אולם אם כוונתו כנה ומשתדל הוא להיטיב עם רעהו או עם הציבור, אין עוול בכך שהוא יקבל גם תשלום על מעשהו, כי הכוונה היא העיקר ובעקבותיה נקבע ערכו של המעשה.

האהבה לזולת אינה יכולה להצטמצם במעשה חיובי יחיד כלפיו. האהבה הכנה לזולת מחייבת חשיבה מיוחדת ועבודת לב, עד שיסתגל האדם לחוש במצוקת הזולת גם אם לא נתבקש לעשות זאת. צורת הסתכלות זו תקרין על כל המעשים ותביא לעשיה מוגברת למען האחר, כדי להיטיב לו ולהביא לרוווחתו.

גם התוכחה האמיתית - מניעיה נובעים מאהבת הזולת.

כשאדם נכשל במעשה שלא יעשה, ובכך הוא מסכן את עצמו מבחינה רוחנית, חייבים להוכיחו ולהחזירו למוטב, וקל וחומר הם הדברים:  נזק שנגרם לגופו של אדם הוא הפסד זמני בלבד, ולעומת זאת, נזק רוחני פוגע בנשמתו של האדם שהיא נצחית וקיימת לעד.  כדי למנוע נזק זה - עלינו להוכיחו.

חיוב התוכחה נובע מתוך אהבת ישראל. ביסוד מצוה זו של תוכחה מונחת ההכרה ש"כל ישראל ערבים זה לזה". פגמו של הזולת הוא גם פגם שלי, ואיני יכול להתעלם ממנו. אם אדם אינו מוכיח את רעהו, אין הדבר נובע מתוך עודף אהבת ישראל או מעדינות נפש. הימנעות זו נובעת מכך שהוא מתייחס לרעהו בשויון נפש, לאמור: ינהג הלה כפי שינהג, יכשל וגם ימעד, ובלבד שאני את נפשי הצלתי. יש כאן ביטוי חמור לאנוכיות! אמנם הדוגלים בדמוקרטיה מוחלטת וב"איש הישר בעיניו יעשה" משתדלים ליפות את שיטתם ולהציג אותה כשיטה אידיאולוגית, אולם יש לדעת שביסודה של שיטה זו מונחת אנוכיות.

נביא סיפור הממחיש, מהי אהבת ישראל בעקבות מאורעות שארעו בשואה:

רבי יוסף לב מספר שבמחנה ההשמדה בירקנאו פגש בחור הולנדי שלמד בעבר מעט בישיבה בפולניה, אך עוד לפני המלחמה חזר להולנד והתפקר. שוחחנו מה יהיה עלינו לעשות אם אמנם נצא חיים מהתופת הזאת.

הבחור ההולנדי סבר שכל מי שיישאר בחיים, צריך לחזור לארצו ולהתבולל בין הגויים, באופן שלא יישאר זכר ליהודים, וממילא לא יסבלו דורותינו הבאים כמונו. הוא נימק זאת בכך ששנאת הגויים כלפינו נובעת מכך שאנו מובדלים מהם.

אמרתי לו: "מהו הטוב שהנך רואה בהם? האם כדי להקל על צרותיך, צריך לפי דעתך עם ישראל להתחסל? אם כן, זהו המשך למעשי הנאצים. וכי מהו ההבדל בין חיסול פיסי לחיסול של התבוללות? זאת ועוד, לפי חששותיך יכול לקום עוד פעם היטלר, ויתכן שבניך שיתבוללו יהיו מהמשמידים את היהודים".

פעם ביקרה במחנה ההשמדה משלחת של רופאים, אנשי הרייך, שבאו לבדוק כמה זמן נמשכת ההמתה בתאי הגזים. הם עמדו והסתכלו דרך אשנבים לתוך תאים שבו נמצאים היהודים... שעונים מדוייקים בידיהם והם עומדים ומסתכלים: כמה דקות, שניות וחלקי שניות נמשכת הרציחה.

אמרתי לו: "אלו בני אדם שאתה שואף שדורותיך הבאים יהיו כמוהם? מביטים בשלוות נפש בשעון, וחוזים בקרירות ובציניות בפרפורי הגסיסה וביסוריהם של בני אדם, כדי לקבוע את משך זמן המתתם...".

"זאת ועוד, כאן במחנה, אנשים כמוך, משתפים פעולה ועוזרים למשמידינו בעד פרוסת לחם. אתה סולד מהם, והראיה: אתה היית בין הראשונים במחנה בירקנאו, והנך יודע גרמנית, ואם כן, מדוע אינך בתפקיד כלשהו?"

ענה לי: "יש לי אופי כזה שאינני יכול להרביץ".

"ומדוע אינך יכול?" המשכתי לשאול.

הוא לא מצא מענה.

אמרתי לו: "אגיד לך מדוע אתה שונה. למדת פעם בישיבה, ספגת לקרבך אהבת ישראל אמיתית, ואוהב ישראל אמיתי אינו יכול להקל את חייו על חשבון אחרים".

אחרי ימים אחדים פגש אותי ואמר לי: "חשבתי הרבה על שאלתך האחרונה. אני מוכרח להודות כי צדקת".