כ"ק הרבי מפיאסצנה הי"ד חזר פעם אל ביתו מבית מדרש בליל שבת כשהוא בעצבות גדולה. וזאת על שום מה?  הוא חש שהדברים שהוא משמיע בפני חסידיו ליד שולחן השבת ובהזדמנויות שונות, לא השפיעו עליהם כלל. הם היו אדישים לדבריו. בשל העצבות שירדה עליו, לא יכול היה לעלות על משכבו. בחדרו החשוך הלך הלוך וחזור כשמחשבות נוגות מטרידות אותו. בשביל מי אני עמל? מדוע איני מצליח במקום שאבותיי הקדושים כן הצליחו?

לפתע ניגש אל החלון, פתח אותו לרווחה והסתכל על העולם. מבעד לחלון מציצים הכוכבים בשפע רב. הלילה היה שקוף ובהיר, דומיית הלילה הייתה שופעת רוך ובאמצע השמים מטייל לו הירח את הטיול הנצחי- המלכותי שלו.

הביט הרבי אל תוך אישון הלילה, פרש את שתי ידיו כלפי השמיים ואמר: "ירח זה, השופע את אורו לכל העולם - כלום הוא שואל את עצמו: בשביל מי אני מאיר ?! הלו בקושי לילות יש שבו הירח מאיר את חשכת הליל, אך הוא עושה את שלו, ודאי נמצאים אי- שם אנשים, הנהנים מאורו המבהיק. כך אני, האדם, על שום מה עלי לשאול בשביל מי אני עמל. כירח זה כך חייב האדם לתת את שלו. הוא חייב לומר דברים שיטהרו את האוויר המזוהם של העולם. יבוא יום שאנשים - בתחילה בודדים ולאחר מכן רבים - ייהנו מהם ויטהרו אף הם מהדברים". לפתע ירדה שמחה גדולה על הרבי ועלה על משכבו.

בפרשת וישלח אנו קוראים על המאבק המופלא והשמימי שבין יעקב למלאך – שׂרו של עשיו, נאמר בפסוק: "ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (בראשית ל"ב כ"ה) יעקב מצא עצמו  בודד במאבקו לאחר  שמשפחתו ובניו, משענתו היחידה, כבר חצו את מעבר יבוק. והוא  נותר לדאבונו  ללא עזרה.  מעתה יוכל לסמוך בבוא מבחן הקרב - שלא הוא פתח בו - רק על הטמון בקרבו, על אישיותו, על סגולות המוסר שרכש, על כוחו הרוחני, על אלוקיו.  

התורה אינה  מפרטת את סיבת היוותרותו לבדו. רש"י מביא  את דברי הגמרא בחולין (ל"ב:) בסיבה לחזרתו: "שכח פכים קטנים וחזר עליהם",  כלומר, יציאה של בדיעבד, לו ידע בבירור שלקח עמו הכול, לבטח היה  ממשיך בדרכו לארץ ישראל.

אך יש מהמפרשים המבארים  שלא עסקינן במקרה שבדיעבד, אלא ביציאה לכתחילה למטרה רוחנית מאין כמוה, הכנעת כוח הרע בעולם. יעקב יצא בכוונה תחילה למאבק איתנים זה.

כך או כך, אך שם, בחשכת הליל, בהתבודדות זו, התהווה הרקע להופעתו של המלאך במאבק עם יעקב עד עלות השחר. המאבק האדיר הגיע עד לכיסא הכבוד, והסתיים כשידו של יעקב אבינו על העליונה. ובסופו זכה להכניע את המלאך שברכו, והעניק לו את  השם הנשגב: "ישראל". 

ועל עוצמת מאבק זה נאמר במדרש דברים מופלאים ונשגבים עד מאד: " רבי ברכיה בשם רבי סימון אמר: "אין כא-ל, ומי כא-ל ישורון- ישראל סבא! (יעקב אבינו) מה הקב"ה כתוב בו: "ונשגב ד' לבדו ביום ההוא" (ישעיה ב)  אף יעקב – "ויוותר יעקב לבדו" (בראשית רבה ע"ז, א).

פלאי פלאים! משוואה בין ה"לבדו" של הקב"ה, לבין ה"לבדו" של יעקב אבינו!!, משוואה זו דורשת הבנה והעמקה, אה, כיצד?!   כן  יש להבין את  המסר הרוחני הנלמד לכול יהודי ממאבק זה. הלא מובן לכול בר דעת שעסקינן במאבק שמימי מופשט לחלוטין, בין מלאך המייצג את מכלול כוחות החושך בעולם העליון, לבין יעקב אבינו בחיר האבות שדמותו חקוקה על כיסא הכבוד. למדונו רבותינו שהתורה לא מספרת מעשה לשם מעשה, אלא לכול מעשה  ולו השמימי ביותר יש  מסר הנלמד לכול יהודי, לנו הלא אין עסק עם מלאכים... ובטח לא להיאבק עמם... יש להבין א"כ מהו המסר הנלמד ממעשה זה?!

מרן המשגיח רבי ירוחם ממיר זי"ע  ב"דעת תורה" מלמדנו יסוד גדול ומרכזי הנלמד מכאן, וזו לשונו: " ראו חז"ל בפסוק של: "ויוותר יעקב לבדו", כי יש בזה ענין התדמות למידותיו יתברך. הקב"ה הרי שמו "לבדו". העניין הוא, כי זה ממידותיו של הקב"ה - מידה של: "לבדו",   הרי יש בריאה,    ויש סוד של: "יוצר משרתים", כביכול, כאילו הקב"ה יש לו צורך בבריאה, בבחינת: "תנו עוז לאלוקים" (תהילים ס"ח ל"ה), הנה זוהי הנהגה בשאר מידותיו, אבל יש עוד מידה של: "לבדו", ובמידה ההיא הכל בה, בהנהגת המידה ההיא כבר אין שום צורך ולא הִזדקקות לעזר כלשהוא מזולתו, הכול בטל בתכלית לעומת המידה של: "לבדו", היא המידה השולטת על המידות."

כלומר, בהנהגת הקב"ה בזה העולם, יש כמה רבדים, יש את הרובד הנראה לעין שכביכול נצרך הקב"ה לעשייתנו החיובית בתיקון העולם. אך כאשר מעפילים לרובד היותר גבוה מבינים שהמילה: "כביכול" מיותרת, כי במקום הזה מובן לכול ש"אין עוד מלבדו", ואין הוא נצרך לשום עשייה של נברא בעולמו המושלם. מי שזוכה להעפיל לעולם זה משתוקק רק להיות דומה כביכול בהנהגת השי"ת. 

ממשיך מרן המשגיח:  "ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו", לא נאמר זה להגיד כי נשאר עזוב באין עזר... וכאן מצא איש מקום להיאבק אתו, לפי דברי חז"ל הנה זה אדרבה 'בגדולתו' של יעקב מזכירים זאת, כי בא לפסגת מדרגתו, כי היה דומה לו- יתברך במידה של 'לבדו', ולא היה נצרך לכלום עזר, כי היא המידה שכולה בה, ובמידה זו דווקא הוא אשר לַחם ונתברך.

והוא על דרך אומרם ז"ל : "בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כבשן האש, אמר גבריאל לפני הקב"ה: ריבונו- של- עולם ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכבשן האש!  אמר לו הקב"ה: אני יחיד בעולמי, והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד'. מידתו של הקב"ה הלוא היא 'יחיד', 'לבדו', וכן אברהם אבינו ע"ה היה לו מידה של יחיד, "יחידות" בתכלית, וכזה הוא 'ויוותר יעקב לבדו.

ברוח דברים אלו ביאר המלבי"ם וז"ל: "ויותר יעקב לבדו", היינו שיעקב הכין את עצמו אז לנבואה, והכין את עצמו להפשיט את החומר מעליו, ותישאר נפשו לבדו מתבודדת עם האור העליון הרוחני, שזה המליץ במה שכתוב:  "ויותר יעקב לבדו", שעקר שֶם יעקב או משה וכדומה לא נאמר על החומר שהוא רק הלבוש של יעקב, כי עקר שם יעקב הוא על יעקב הפנימי, שהוא נפשו ונשמתו שזה יעקב העיקרי, רצה לומר שנפשו של יעקב נותרה לבדה מופשט מן האישית והחומר".

כיצד א"כ נוכל אנו קורצי החומר, בעולם החומר, לגעת ברבדים גבוהים אלו?

נאמר במשנה באבות: " בן זומא אומר: איזהו חכם הלומד מכל אדם, איזהו הגיבור הכובש את יצרו, איזהו עשרי השמח בחלקו, איזהו המכובד המכבד את הבריות."  לאור דברים אלו מבאר מרן המשגיח ביאור נפלא את תוכן משנה זו: (מעובד ע"י כותב הדברים)  " בן זומא מגיד לנו בזה סוד נפלא, כי אדם יש לו בו ובעצמו כל המעלות! והוא בלתי תלוי באחרים, אדרבה שלמותן של המעלות הנן דווקא כשבאין בכוח עצמיותו.

בא ראה כמה גדול ומקיף זה הכוח, אילו הייתה מעלת "החכמה" תלויה במסירות המלמד, א"כ כשלא יהיה לו מלמד הנהו חסר לגמרי!... ואיפה זה שלמות מעלתו?!  אבל הלומד מכל אדם, הרי הוא אוהב חכמה בעצמו, והמעלה בעצמו היא, והוא השלם לעולם.

אם מעלת "הגבורה" הייתה תלויה בניצחונו על אחרים, א"כ מה יהיה כשהשני יותר גיבור ממנו?... א"כ היכן היא שלמות גבורתו?! אבל הכובש את יצרו שלו, הנה זו הגבורה האמתית, אתו תלין ולא תעדר ממנו לעולם, והוא הגיבור השלם בוודאי.

גם  ה"עשירות" מעלה היא, כי מה יתרון לאדם בכל עמלו אם כל קנייניו יהיו תלויים בגנבים ושודדי לילה?! מעלת העשירות היא דווקא בעצמו של האדם, כשהאדם שמח בחלקו היא העשירות האמתית בכל שלמותה.

כן אם מעלת: "הכבוד", אם הכבוד של האדם  היה 'תלוי' כשבני אדם אחרים מכבדים אותו, מה יעשה א"כ כשאחרים יסרבו ולא יפזרו לו בכבודו ?... הרי יישאר ללעג ולקלס, אוי ואבוי לכבוד כזה התלוי בבני אדם, אלא איזהו מכובד באמת- "המכבד את הבריות", הנה קנה הכבוד את נפשו, ברוך הוא בכל מכל כל, והכל יש לו בעצמו, בלתי תלוי כלל בזולתו.

מסיים מרן המשגיח את דבריו המאלפים: "זהו סוד המידה של: "לבדו", מתוך מידה זו ובכוח זה, צריך לצעוד היהודי בעולמו, להיות: 'עצמיי,' 'יחידי'  'מקורי' וייחודי. להיות מחד חלק מתוך כלל הציבור, אך מאידך להיות הוא לבדו בעולמו. את זאת יכול לרכוש כל יהודי באשר הוא, כאשר יתבונן בתוככי אישיותו הוא ימצא את אותן תכונות ומאפיינים ייחודיים אשר חננו הקב"ה, ויוציאם מהכוח אל בפועל, מבלי להמתין לסיוע הזולת.

כפי שמיטיב לתאר הרבי רב שמחה בונים מפשיסחא זי"ע: "פעמים נדמה לי שכל יהודי הוא עץ בודד, ערער במדבר, בן יחיד לבורא העולם. ואין לו לרבש"ע בעולמו אלא אדם אחד, כשם שהוא אחד".