באיסור ריבית אסרה התורה על המלווה לקבל מהלווה כסף או מתנה כתוספת להלוואה בזמן פירעונה. נאמר (שמות כב, כד): "אם כסף תלווה את עמי את העני עימך, לא תהיה לו כנושה. לא תשימון עליו נשך".

אין כל סיבה מִשקית לאסור את הזכות ליהנות מהשכרת כסף, כשם שלא נאסרה השכרת כל רכוש אחר המצוי בידינו. תשלום הריבית נעשה מתוך הסכמה הדדית, ואינו מסווג כגזל או כעושק.

אהבה גדולה טמונה בליבנו לפיתוי הקורץ, זה שלפניו כורעים ומשתחווים כולם כאחד – הלוא הוא הכסף. התורה סולדת מאהבה זו שלעיתים היא עזה כמוות, והיא מעניקה טיפול שורש לכסף הנחשק באוסרה לקחת ריבית.

בשעה שאדם מחזיק בידו את צרור כספו בתחושת בעלות, דורשת ממנו התורה לוותר על זכותו להשתמש בכסף זה כרצונו. היא אוסרת להלוות אותו בריבית.

צו זה גורם לאדם להרגיש היטב את הגבולות הברורים של בעלותו על הממון שברשותו. מי שמתבונן במשמעות האיסור לומד באופן מעשי כי יש אדון אחר להון. הוא האדון העליון, והוא מגביל את האדם באפשרויות השימוש בממונו. יושב שמיים מצפה מהאדם לנתב את ההון המצוי ברשותו למינוף פעולות העזרה הברוכה. באופן זה בולם איסור ריבית את ההשפעה המשחיתה של הכסף, את התשוקה שכמעט לא ניתן לכובשה – השאיפה שהכסף שבידיו יעשה עוד כסף ועוד כסף ועוד...

לו היה איסור הריבית קונה שביתה אמיתית בלבבות, היו נוצרות אפשרויות ובחינות חדשות לשימוש בממון. לצד החובה להגיש עזרה לשכבות הנזקקות (גמילות חסדים) בלי תקווה לתמורה כספית, היה ההון מוצא אפיקי פעילות חדשים.

זוהי בשורת התורה: אסור לו לכסף "לעשות כסף", כי אז יחדל האדם להיות יצור יוצר. רק בעמל כפיים מותר לאדם להגדיל את הונו. הגדלת ההון העצמי אינה עוול, אולם לא כל הדרכים כשרות להשגתה. זהו עולם חדש שאינו מוכר לנו. עולם נקי ומנוטרל מהזיהום הסביבתי של הכסף הנצלני; עולם שאין בו ריבית הממוטטת קבלנים, מפעלים ועסקים פרטיים. לאדם מותר להרוויח מכספו רק בהשקעה בפרויקטים מניבי תשואה, בשותפויות וביוזמות מסחריות.

הריבית נקראת גם "נשך", כנאמר: "אל תיקח מאיתו נשך ותרבית, ויראת מאלוקיך, וחי אחיך עימך. את כספך לא תיתן לו בנשך, ובמרבית לא תיתן אוכלך" (ויקרא כ"ה, ל"ו-לז). הריבית פועלת כנשיכת נחש שנושך לעיתים נשיכה קטנה ברגל, אך הארס מתפשט בכל הגוף ומרעיל את דמו של האדם בין רגע. הריבית נראית קטנה בתחילתה, אך בהמשכה היא מלפפת ועוטפת את כל אשר לאדם, והוא קורס בעטיה.

למראה הכלכלה הקפיטליסטית חסרת המעצורים, שהמושג כלכלה חופשית לגביה הוא מסווה נוח לכל השתלטות; למראה הכלכלה הקומוניסטית המנוגדת לה, שמחקה כליל את זהות הפרט וחנקה את יוזמתו העצמית ואת רצונו לעבוד וליצור – אנו חשים ערגה לא קטנה אל אותה כלכלה של אנטי ריבית. להוותו של העולם, חרף רבבות היחידים שהיו נאמנים לדרך זו במרוצת הדורות, לא העפילה החברה הכללית לרמה המוסרית הנדרשת באיסור לקיחת ריבית.

בדרכה האמונית לא בחרה התורה בקפיטליזם, ואף לא חיבקה את שוחרי הסוציאליזם. היא הכריזה על דרכה אלפי שנים לפני שקמו שיטות אלו. דרך זו נוטלת כביכול מכל שיטה את הטוב ואת המועיל שבה.

מאז ומעולם היו בעולם עניים ועשירים. מצוות התורה לא באו למחוק במחי יד את ההבדלים הקיימים בין המעמדות. התורה עצמה מכירה בעובדה ש"לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים ט"ו, י"א). עם זאת, מערכת המצוות הופכת פער זה לנסבל. התורה שומרת על החזק שלא ייהפך לעריץ, ועל העני שלא יידרס תחת מגפי העשירים.

הכסף על כל צורותיו הוא תמצית כוחם של העשירים. לאמיתו של דבר, הכסף הוא גוף פסיבי שלא מניב פירות מעצמו. רק בשיתוף כוח העבודה של הפועלים ניתן להפוך את הכסף לגורם יצרני. כאשר יושקע הכסף במפעלים יצרניים, יוכל בעל הממון להגדיל את עושרו. זהו סוד כוחו של העני, שהעשיר זקוק לעמל כפיו. בלי שיתוף פעולה מצידו אין לעשיר כל תועלת מכספו.  על כורחם של כל המעורבים בדבר נוצר איזון חברתי. אם צד אחד ידכא את השני ויפר את האיזון, יוכל הצד שכנגדו לסרב לשתף עימו פעולה, וכך יישמר האיזון ויביא ברכה. 

בניגוד לסדר האמור מצאו העשירים דרך שבה יוכלו להגדיל את הונם מבלי לסכן את השקעתם. המלווים בריבית בטוחים בכספם ויכולים לשבת במנוחת נפש בביתם. גם אם ייכשל העסק, הם לא יפסידו מאומה. הריבית מגדילה את כוחם של העשירים, ומאיימת על העניים.

באיסור לקיחת ריבית מדגישה התורה: "וחי אחיך עימך". מותר להעסיק את העני וליהנות מיגיע כפיו, אך לא בדרך של לקיחת ריבית ממנו. ריבית אינה העסקה של העני, אין היא הצעת עבודה ואף לא סיפוק מקורות פרנסה; היא שעבוד של חסר האמצעים לעשיר שכל האמצעים בידו. לקיחת הריבית גורמת לעני להיות מנוצל ומרחיקה אותו מחברתנו, ולכן תורתנו אוסרת אותה.

באיסור ריבית כלולה גם פעולה הטבה שעושה הלווה למען המלווה, שאם לא היה מלווה לו הוא לא היה עושה זאת. כמו כן, אסור להודות למלווה או להחזיק לו טובה על שהלווהו או על שהאריך לו את זמן הפירעון. אין לומר למלווה בשעת ההלוואה או הפירעון "תודה" או "יישר כוח", ונהגו לומר "תזכה למצוות".

איסור ריבית הינו איסור שהטילה התורה על המלוה לקבל מהלווה כסף או מתנה כתוספת בזמן פרעון ההלואה, כנאמר (שמות כ"ב, כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה. לא תשימון עליו נשך". אין כל סיבה מִשקית לאסור את הזכות ליהנות מהשכרת כסף, כשם שלא נאסרה עלינו השכרת כל רכוש אחר המצוי בידינו. תשלום הריבית נעשה מתוך הסכמה הדדית, ולכן, אינו מסווג כגזל או כעושק. לאור כל זאת חשוב לעיין מעט במה שמסתתר מאחרי הפסוק: "אל תקח מאתו נשך ותרבית, ויראת מאלוקיך, וחי אחיך עמך. את כסף לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך" (ויקרא כ"ה, ל"ו). נסביר את הדברים:

אהבה גדולה טמונה בליבנו לפיתוי הקורץ, זה שלפניו כורעים ומשתחווים כולם כאחד, הלא הוא הכסף. התורה, הסולדת מאהבה זו, אהבה שלעתים היא עזה כמוות, מעניקה טיפול שורש לכסף הנחשק, באמצעות איסור לקיחת ריבית.

בשעה שהאדם מחזיק בידו את צרור כספו, דורשת ממנו התורה לוותר על זכותו להשתמש בכסף זה כרצונו. היא אוסרת עליו להלוות ריבית עבורה.

באמצעות צווים אלו מרגיש האדם היטב את הגבולות הברורים של בעלותו על הממון שברשותו. מי שמתבונן במשמעות האיסור, לומד באופן מעשי כי יש אדון אחר להון, וכי הוא, האדון העליון, ומגביל את האדם באפשרויות השימוש בממונו. יושב שמים מצפה מהאדם שיהפוך את ההון המצוי ברשותו למנוף לפעולות העזרה הברוכה. באופן זה בולם איסור ריבית, את ההשפעה המשחיתה של הכסף, את התשוקה שכמעט שלא ניתן לכבשה, שהכסף שבידיו יעשה עוד כסף ועוד כסף ועוד...

לו היה איסור הריבית קונה שביתה אמיתית בלבבות, היו נוצרות אפשרויות ובחינות חדשות לשימוש בממון. בצד החובה להגיש עזרה לשכבות הנזקקות (גמילות חסדים), ללא תקווה לתמורה כספית, היה ההון מוצא אפיקי פעילות חדשים.

וזוהי אמנם בשורת התורה. אסור לו לכסף "לעשות כסף", כך חדל האדם להיות יצור יוצר. רק בעמל כפיים, מותר לאדם להגדיל את הונו. אכן, הגדלת ההון העצמי אינה עוול, אולם לא כל דרך להשגתה מותרת. זהו עולם חדש שאינו מוכר לנו. עולם נקי ללא הזיהום הסביבתי של הכסף הנצלני. זהו עולם ללא ריבית, במקרים רבים הריבית ממוטטת קבלנים, מפעלים ועסקים פרטיים. רק השקעה בפרוייקטים מניבי תשואה, שותפויות ויוזמות מסחריות מותר לאדם להרוויח מכספו.

למראה הכלכלה הקפיטליסטית חסרת המעצורים, כאשר המושג "כלכלה חופשית" מהווה מסווה נוח לכל השתלטות, וכן למראה הכלכלה הקומוניסטית המנוגדת לה, שמחקה כליל את זהות הפרט וחנקה את יוזמתו העצמית ואת רצונו לעבוד וליצור – אנו חשים ערגה לא קטנה אל אותה "כלכלה של אנטי ריבית", כלכלה אשר חרף רבבות היחידים שהיו נאמנים לה במרוצת הדורות, מעולם לא העפילה החברה כולה לרמתה המוסרית הנשגבה.

אמנם התורה בדרכה האמונית לא בחרה בקפיטליזם, ומאידך, היא גם לא חיבקה את שוחרי הסוציאליזם, אולם, היא נטלה מכל אחת משיטות אלו, כמובן עוד בטרם נוצרו, את הטוב והמועיל, והכריזה על דרכה אלפי שנים לפני שקמו שיטות אלו.

מאז ומעולם היו בעולם עניים ועשירים. מצוות התורה לא באו למחוק במחי יד את ההבדלים הקיימים בין המעמדות. התורה עצמה מכירה בעובדה ש"לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים ט"ו, י"א), אולם יחד עם זאת, באמצעות מערכת המצוות, הופך פער זה להיות נסבל. התורה שומרת על כך שהחזק לא יהפך לעריץ והעני לא יידרס מתחת למגפי העשירים.

הכסף, על כל צורותיו הוא תמצית כוחם של העשירים. אולם לאמיתו של דבר, הכסף הוא גוף פסיבי שאינו עושה פירות. רק בשיתוף כח העבודה של הפועלים ניתן להפוך את הכסף לגורם יצרני. רק כאשר יושקע הכסף במפעלים יצרנים, יוכל בעל הממון להגדיל את עושרו. זהו כוחו של העני, שהעשיר זקוק לעמל כפיו. ללא שיתוף פעולה מצדו, אין לעשיר כל תועלת מכספו. בעל כרחם של העשיר והעני נוצר מצב של איזון חברתי.

אולם למרות זאת, מצאו העשירים דרך שבה יוכלו להגדיל את הונם בלי לסכן את השקעתם. המלוים בריבית בטוחים בכספם. הוא יכול לשבת במנוחת נפש בביתו. כי אם גם ייכשל העסק, הוא לא יפסיד מאומה. הריבית מגדילה את כוחם של העשירים, ומאיימת על העניים.

באיסור לקיחת ריבית מדגישה התורה: "וחי אחיך עמך". ניתן להעסיק את העני, ולהנות מיגיע כפיו. אולם לקיחת ריבית אינה העסקה של העני, אין היא הצעת עבודה ואף לא סיפוק מקורות פרנסה, היא שעבוד של האדם חסר האמצעים לעשיר, שכל האמצעים בידו. בלקיחת ריבית לא מאפשרים למחוסר האמצעים לחיות בחברתנו, אלא גורמים לו להיות מנוצל על ידה.

עוד כתוב בתורה (דברים כ"ג, כ'-כ"א): "לא תשיך לאחיך, נשך כסף נשך אוכל. נשך, כל דבר אשר ישך. לנכרי תשיך, ולאחיך לא תשיך, למען יברכך ה' אלוקיך בכל משלח ידך, על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה".

בשולחן ערוך כתב מרן: "כל הנותן ברבית נכסיו מתמוטטים וכאילו כפר ביציאת מצרים באלוקי ישראל" מכיוון שהמלוה והלווה בריבית חושבים כי הרווח וההצלחה תלויים בטבע ואין הקב"ה מוריש ומעשיר ח"ו. וכופר ביציאת מצרים כי שם שינה ה' יתברך את הטבע לעיני כל העמים כי אין דבר העומד בפניו.