תפקידו של מלך ישראל הוא להוציא מן הכח אל הפועל את סגולותיו הייחודיות של כל יחיד בעם בתחום עבודת הבורא. המלך בישראל הוא גם המאחד את כלל עובדי ה' לעדה גדולה שחוט שני מלכד אותה ומראה את רוממותו של מלך מלכי המלכים.

הרמב"ם ניסח (הלכות מלכים פרק ג', הלכה ו') את רום מעמדו של מלך ישראל: "שליבו (של המלך) הוא לב כל קהל ישראל". לפנינו הגדרה ממצה אודות מהותו הסגולית של המלך. אין זה מינוי מלאכותי, כמינויים של בעלי תפקידים אחרים. המלך הופך להיות לב העם, על כל המשתמע מכך. הוא המזרים דם וחיות לכל האיברים, וטוב לאיבר שצינור ההשפעה המופנה מן הלב אליו פתוח ושופע. מאותה סיבה אסרה התורה על המלך להרבות לו נשים, סוסים וכסף וזהב, וכל כך למה? מסביר הרמב"ם (שם הלכה ו'): "שליבו הוא לב כל קהל ישראל, ולפיכך דבקו הכתוב בתורה יותר משאר העם".

המלך בעם ישראל נחשב כנציגו של הקב"ה בהנהגת עמו. המלך מסוגל להרים את עמו לפסגות רוחניות גבוהות ולהשתית את חייו על מבועי התורה, ואמנם בין מלכי ישראל היו מלכים שהאירו באורם את דרכו של העם כולו, כמו דוד, מייסד המלכות, שלמה בנו, שבנה את בית המקדש, חזקיהו שקירב את כל ישראל ללימוד התורה, יאשיהו שקירב את עם ישראל לעבודת האלוקים ומלכים נוספים.

על המלך מוטל לכתוב לו ספר תורה מיוחד, לאמץ את ספר התורה אל לבו תמיד, להגות בו תדיר ולהחדיר את מצוותיו ואת תוכנו למישור הנהגתו, וכפי שכתוב (דברים י"ז, י"ח-כ'): "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת".

ספר התורה צריך להיות בכל עת בידיו, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ג', הלכה א'): "יוצא למלחמה והוא עימו, נכנס והוא עימו, יושב בדין והוא עמו, מיסב והוא כנגדו, שנאמר (דברים י"ז, י"ט): 'והיתה עימו וקרא בו כל ימי חייו'". ואז תתקיים בו גם הברכה המופיעה בסוף הפרשה: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל".

מטרת הלימוד בספר התורה היא (שם): "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל", למרות המשרה המרוממת ולמרות העושר המופלג, אל לו למלך לנקוט בדרך של גאווה וקשיחות. על לבו להיות רך, קשור לזעקת עמו ומוכן לבוא תמיד לעזרתו. בכך שונה דרכו לחלוטין מדרכם של מלכי האומות, שבדרך כלל הגאווה וההתנשאות הן הדום רגלם.

על ידי כתיבת ספר התורה מבטא המלך שמעמדו אינו ניצב מעל חוקת התורה, אלא תפקידו כמלך הוא לדאוג להנחלת התורה לעם. במסירותו לתפקידו הוא יהיה בן התורה הראשון בעמו, ובמעשיו יהווה דוגמה לאומה.

מלך ישראל ילמד מהתורה את ייעודי האומה, יבין את כל אלה בבהירות גדלה והולכת ויפעל תמיד להגשמתם המלאה.

ה' בחר בדוד בן ישי שיהיו הוא וזרעו אחריו מלכי עם ישראל לעד.

בדוד המלך התגלו שני הצדדים של מטבע המלוכה – החרב והכינור, ההנהגה הרוחנית של האומה בצד הגנתה המנצחת. לפניו לא קם אדם ששר כמוהו את שירת ישראל, הוא ספר התהלים שהנחיל לעמו, וגם אחריו לא יקום. ה' הקדיש את דוד ואת זרעו לשורש המלוכה עד אחרית הימים. הדור האחרון שיגשים את תורת ה' במלואה יגשים גם את מלכות התורה בישראל. עליו, על משיח בן דוד, תנוח: "רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'" (ישעיהו י"א, ב'). הוא ישליט את הצדק ואת האמונה, עד ש"זאב" יגור עם "כבש" "ונמר עם גדי ירבץ". רמז יש בפסוק זה למלכויות שוחרות הרשע, שבאותה שעה תרבצנה בנועם יחד עם הכבשה שלדמותה נמשלה כנסת ישראל. בארץ השואפת אל הר מקדש ה', לא תימצא רעה ושחיתות, (ישעיהו י"א, ט') "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". המשיח יצא כחוטר מגזע ישי, וכנצר שנשתמר לימים רבים הוא יפרה משורשיו. בזמן הגאולה השלמה ימלוך על העם מלך המשיח מבית דוד. הוא יהיה איש מרומם שיכבוש את העולם באישיותו. הוא ידריך את העולם כולו לחיות חיים הרוויים בשלום אמת בין כל העמים.

כיום רואים רבים בדמוקרטיה את שיא התקוה האנושית בהנהגת העם. אולם התורה מעדיפה את המלוכה כצורת ההנהגה הנכונה של עם ישראל, כך הם יחיו בליכוד מלא ונאמן. מלך צדיק מסוגל להעלות את עמו לפסגות שאותן אי אפשר לכבוש במסגרת דמוקרטית או במסגרות דומות.

בביטול הריכוזיות של השלטון נשקפת סכנה לאומה כולה שהתפצלה ליחידים. היחידים הללו עלולים להתנכר לייעוד הלאומי של הכלל ולהרחיק אותו מתפקידו המוסרי. מינוי מלך נועד לקדם את פני הסכנה. יעידו על כך ספרי הקודש המספרים על בגידת ישראל בפסל מיכה ובפילגש בגבעה. הפסוקים שם חוזרים ומסבירים: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים י"ז, ו', י"ח; כ"א, כ"ה). אילו היה באותה שעה מלך המאחד את העם, לא יתכן שהיו קורים אותם חטאים שדרדרו חלקים גדולים מהעם והפרו את שלוות חייו. עם שמלך צדיק בראשו משיג את שלימותו ומתרחק מאירועים כה נמוכים.