ביום זה הושלם ברובו הגדול הושלם ברובו הגדול תהליך התרעננות הטבע המתחולל בעקבות החורף. הלשד המתחדש זורם בעורקי החיים של עצי הפרי. לפיכך, מונה תורת ישראל את שנת הולדתם של הפירות מיום זה, חמישה עשר בשבט, וקובעת בהתאם לכך את סדר החובות המוטלות על החקלאי, בפרוס חניטת יבול השנה החדשה.

בארץ ישראל לא יגדל ולא יפרח שום צמח העשוי להעניק ליהודי הנאה, ללא תמורה. כל הנאה שמפיק היהודי מאדמתו, קשורה בחוב מסויים, שמילויו נוסך בהנאה את צוף מתיקותה, כשמעלה היהודי את האנוכי-בהמי שבו לדרגה עילאית של אנושי-אלוקי. ביום זה קיימת סמליות רבה ביחס למהות החיים. יום זה מעניק לנו הזדמנות יוצאת מן הכלל לחדור לעומק רוחה של היהדות.

היהדות המקורית מעמידה אותנו בטבורו של היקום, בחיק הטבע, במקום שבו יפכו מעיינות זכים, השדות יוריקו וירהיבו כל עין, האילנות יפרחו וישגשגו ועדרי הצאן ירעו במנוחה. שם תשרור אידיליה נפלאה. כאן יכרות האדם ברית אמיצה עם הטבע, בהפעילו את כוחותיו ואת כל מאווייו בברכתו של הבורא.

רק הגלות היא זו שהפכה אותנו לסוחרים נוודים. מי יתן והיינו יכולים לנטוש מקצוע מלאכותי זה ולשוב אל פשטותם של חיי הכפר האידיאליים, כי אז היו מנת חלקנו השלום, הפשטות, הצניעות, אהבת האדם, השמחה, ההתלהבות והאושר הנצחי.

ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, יום שבו עולה השרף בעורקי האילן, יום הקובע לדיני מעשר. הרעיון הגלום בעניין זה הוא שבשדהו של אדם מישראל אין הזרע מניב פירות לבעל השדה לבדו, ואף אילן יהודי אינו משגשג לבעליו בלבד.

ערכים נעלים אלו לומד החקלאי מכל שיבולת בשדהו ומכל פרי הצומח בבוסתנו. כל הצומח, הפורח, הגדל ומבשיל על אדמה יהודית – גדל למען הרוחניות ולמען אהבת האדם. הבורא קשר את אותות תורתו במיוחד בשטחים רגישים שבהם מתעוררים היצרים האפלים של אנוכיות ותאווה, אויבי היעוד האלוקי שהוטל על האדם.

בד בבד עם התעוררותם של כוחות הטבע, עם גדילת פרי כפיו בפעם הראשונה, ניצבים מולו דיני ערלה ומזכירים לו: התאפק! שלוט על עצמך! אמנם טיפלת באילן מתוך מסירות רבה, אך בשלוש השנים הראשונות יישארו פירותיך בחיק הטבע, (ויקרא י"ט, כ"ג) "יהיה לכם ערלים!"

והנה, הבשילה, ראשית תבואת דגנך המבטיחה מזון וקיום לחייך הגשמיים. אולם בראש ובראשונה עליך להפגין באמצעות מנחת העומר במקדש את הייעוד האלוקי האופף את כל מערכת קיומך הגשמית.

ברגע הנכסף שייחלת לו וכולך תאב ליהנות מברכת אדמתך, דווקא אז פונה אליך מידת הרחמים ואומרת: "לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא כ"ג, כ"ב). עליך להתרגל להסיר מלבך את יצרך האנוכי, המשסה בך את תאוותך האישית ומגרה אותך לדאוג רק לעצמך. למד לזכור בראש וראשונה את ענייך, יתומיך ואלמנותיך, אשר קבע הבורא את מקום צמיחת יבולם בשדמות לבבך.

בקיום מצוות ביכורים, תרומה וחלה, הנך מקדיש את שדך, את פועל ידיך ואת שולחן אכילתך לאביך שבשמיים. וכאשר זכית למסור ראשית זו לכהן, משרת האלוקים ותורתו, הנך מזכיר לו את מעמדו המיוחד ואת חובותיו על מלוא משמעותן.

בו בזמן הזכר גם לעצמך, שאין כל תכלית ושלמות לחייך הגשמיים ללא קיום התורה ורצון הבורא. חלילה לך להשאיר דבר שלם להנאתך הגופנית כליל. מעשר – חלק עשירי מכל פרי ותבואה יהיה קודש לאחזקת השבט הנבחר לעמוד לפני ה' ולשרתו.

המעשר הבא אחריו מוקדש להנאה גופנית מזוככת, לשמחה טהורה ורעננה. מצוה על בעל הפירות ליהנות ממעשר זה בירושלים, עיר הקודש והמקדש, מתוך שמחה וטוב לבב – מעשר שני.

היכולת לעבוד את הבורא באה לידי ביטוי לא רק במחשבה, בדיבור ובמעשה, כי אם גם באמצעות הנאה גופנית, כאשר ידאג לכוון אותה ברוח של צנעה, הסתפקות וקדושה. האדם מסוגל ליהנות מאוצרותיה המבורכים של האדמה בדרך הרצויה לפני הקדוש ברוך הוא, עד שיש לאל ידו לשאת את עיניו השמיימה מתוך שמחה וחדוות חיים, ולהישאר בקירבת האלוקים, עם היותו נהנה וטובל בנחלי דיצה.