ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן.

"ראש השנה" זה הוא אחד מארבעה ראשי שנה המנויים במשנה: א' בניסן, א' באלול, א' בתשרי וט"ו בשבט.

"ראש השנה" היא הגדרתו כתאריך הקובע למעשרות האילן – לאיזו שנה משתייכים הפירות ואיזה מעשר חל עליהם, וכן לעניין ערלה ונטע רבעי. במשך שלושת שנותיו הראשונות של העץ אסור לאכול את פירותיו. איסור זה נקרא 'ערלה'. השנה הרביעית נקראת 'נטע רבעי', ויש להעלות בה את הפירות לירושלים או לפדות אותן. החל מהשנה החמישית ניתן ליהנות מן הפרי כרגיל, לאחר הפרשת תרומות ומעשרות. ט"ו בשבט הוא הקובע מתי תתחיל שנתו הראשונה של העץ ומתי ייגמר האיסור ליהנות ממנו. 

אף על פי שט"ו בשבט נקרא ראש השנה, אין בו איסור מלאכה, ולא מצווים לעשות בו סעודות, ואף לא מזכירים אותו בתפילה. אומנם יום זה שונה מעט משאר ימות החול; אין אומרים בו תחנון ואין מספידים בו מתים.

נוהגים להרבות באכילת פירות ארץ ישראל ביום זה. ראוי גם להדר לאכול פרי חדש שעדיין לא אכלוהו בשנה זו, כדי לברך עליו את הברכה המיוחדת, ברכת "שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה". ברכה זו מברכים על דברים חדשים, כגון מצווה שמקיימים בפעם הראשונה (לשנה זו), דירה חדשה, בגד חדש ופרי חדש. ט"ו בשבט, יום הולדת אילנות הפרי, הוא הזמן המתאים לברך ברכה זו.

יום זה הוא גם זמן של תפילה ודין, לאילן כמו לאדם. התורה משלה את האדם לעץ השדה, וכשהאילן נידון גם מעשיו שלו נסקרים. זוהי עת תפילה לבקש על הצלחה, לצד היותו זמן של שמחה ושל הודיה.

מדוע נבחר ט"ו בשבט כראש השנה לכל האילנות? האם לא היה ראוי לחוג את יום הולדתו של העץ על פי תאריך נטיעתו? ואולי, אם מסובך לקבוע לכל עץ תאריך נפרד, היינו קובעים את התאריך על פי פריחתו של העץ? הלוא אין זו עונת הפריחה, מלבד השקדייה המקדימה ללבלב. אין זו גם עונת הפירות, או זמן תחילת גשמים, ואף לא תחילת האביב. אם כן, מדוע ט"ו בשבט?

התשובה לכך: "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה... ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה" (ראש השנה יד, עא, רש"י).

התאריך נקבע לא בתחילת עונת הגשמים ואף לא בעת הפריחה או בזמן הבשלת הפרי. התאריך נקבע לאחר שנספגו הגשמים כראוי ועלה השרף בעץ. העץ נמלא לחלוחית, סם חיים וחיוניות, והוא מוכן להוציא את פירותיו. מאותו יום מונים לו שנה חדשה. עידן חדש!

זה מכבר נשרו העלים מהאילן. עזבוהו לנפשו, הבאישו ונמקו. כל זכר לא שרד מהם. בפרוס עונת הקרח, בגדו בו ענפיו, גדולים כקטנים. במקום לכסותו במעטה סמיך של עלים ירוקים ולהחם לו קמעה, נטשו אותו מבודד, השאירוהו חשוף לסופת הקור החודרת עד למוח עצמותיו. עתה דומה האילן למת מאובן. אף טיפת רוח חיים אין בו. רגבי שלג נערמים על העץ ערמות ערמות, כולו קופא מקור. אף סימן של חיים לא נראה בו. מצבו כלאחר ייאוש. דומה שגזר דינו נחרץ... נבול ייבול. אולי יצלחו ענפיו להסקה, כאשר יתייבשו מלחלוחיתם.

מראה האילן בעונת החורף נוגע ללב. רחמיך נכמרים עליו כשהוא נלפת במאבק איתנים מול סופות הסער השודדות את פירותיו. הסופות הסתערו עליו, התקיפוהו מכל עבריו בצליפות חדות של מטרות עוז, בחיצי כפור שנורו ללשד ליבו. דומה כי בעוד רגע עומד העץ להתמוטט וליפול, לכרוע ולהתפצפץ, הכול בהתאם לקצב הרוח החזקה השורקת, העושה בו כטוב בעיניה.

אך הנה, שם... שם... במעמקי תהום, במצולות האדמה האטומה, כבר עולה ביום זה השרף באילנות. בשעה מייאשת זו כבר יונק לשד השורשים את מיץ ההפריה. מבחוץ שום סימן חיים מיוחד לא נראה, הכול כמקדם מכוסה בלובן: האדמה, העצים, הענפים, הצמרת. שום תקווה אינה נראית באופק. אך שם, בפנים, עמוק בבטן האדמה, כבר מתרוננת צמיחה חדשה, חיים חדשים. השרף עולה באילנות.

יום חג הוא יום זה: ראש השנה לאילנות.  האילן חוזר לאיתנו ושב לכוחותיו הקודמים. מעתה יתחיל שוב בחיים פוריים. שרף זה המחלחל בו, עוד ישגשג ויפרח, ילבלב ויגדל. עוד יתפזרו העבים וחמה תפציע. הכפור והשלגים יפשירו, יימסו. גם הביצות הנקוות סביבו תתייבשנה. עוד יוריקו סביבו מכל עבר נאות דשא, תלמי השדות יעטפו בר. והנה, עוד מעט ינץ הציץ, יצא הפרח ויגמלו עסיס פירות תנובתו.

עוד יחלוף זמן נכבד עד שיתאושש האילן בשלמות, עד שיתכסה מחדש במעטה סמיך של עלים ירוקים ורעננים, מפיצים ריחות בושם. ברם, התחדשותו מתחילה כבר היום. אין הוא ישן שינה עמוקה, אין הוא משותק ומאובן. דם רענן זורם בעורקיו. הוא חי!

כך היא גם תכונתו של האילן העתיק, רחב הגזע ורב הפארות: עם ישראל.

למתבונן מבחוץ נדמה שהנה, עוד מעט קט יתמוטט האילן העתיק ולא יחזיק מעמד, שהרי הגרזן ניתך עליו פעמים אין ספור. אומות העולם אינן מוכנות להעניק לו אף זכות קיום מינימלית. תמיד הוא שחוח ושפל בעיניהם, נחות דרגה. בכל דור ודור עומדים עליו לכלותו. בתוך כל מערבולת עולמית נסחף העם הזה, נשחק בין אבני הריחיים של המעצמות הגדולות. גושים אדירים מתחרים בשנאת ישראל. שאון גלי העמים משליך תמיד את האומה היהודית אל זוטו של ים.

אף יותר מקיומו הפיסי, נמצא מעמדו הרוחני בשפל המדרגה. חלק הארי שלו מעורטל לחלוטין מהמחלצות שקיבל בסיני. נבצר מהעם העייף והיגע מצרותיו ומרדיפותיו להתקומם נגד הטמיעה בין הגויים והירידה הרוחנית בכללה.

לכאורה, מצב של גסיסה.

אך לא. באותם מקומות נסתרים, אשר אין עיני שכלנו רואות, מקומות אשר משם יונק עמנו מרץ ועוז להמשיך ולהתקיים בכל רגע; דווקא באותם צינורות טמירים ונעלמים כבר האירו פני הדור, וכבר מתנוצצים זיקוקין המבשרים את אור הגאולה.

למראית עין, הכול מכוסה במעבה החושך והערפל. הסתר בתוך הסתר. אך לאמיתו של דבר, כבר מתנוצץ אור צח ובהיר בשחקים. השרף כבר עולה באילן. עוד מעט יתאושש הגזע הרחב, עתיק היומין ורב הפארות. עוד נכונים ימים טובים לישראל!

באכילת פירות בשלים מתנובתה, בירך היהודי, במשך דורות ובכל פינות תבל, ברכת "מזל טוב" על יקיצת ארצו הרחוקה. ארץ הרחוקה ממנו מרחק אלפי קילומטרים של גלות, אך קרובה לו קרבת נפש שאין למעלה הימנה.